רוב אחד בעוף כו׳ ואע״ג דתנן ברישא רובו של אחד כמוהו, הדר תנא הכא רוב אחד בעוף וכו׳, חד בחולין וחד בקדשים. דאי אשמעינן בחולין הוה אמינא חולין הוא דסגי ליה ברובא משום דלאו לדם הוא צריך, אבל קדשים דלדם הוא צריך לא תסגי ליה ברובא, קמשמע לן:
נחלת הכלל
רמב״ם
רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12
התיז את הראש בבת אחת פסולה היה שוחט כו': אחד מלמעלן ואחד מלמטן שיהא זה אוחז בקצה הסכין והשני אוחז בקצה השני ומה שאמר מלא צואר אמרו מלא צואר חוץ לצואר וכל זמן שלא הוליך ולא הביא אלא ששחט כחותך קשואים זו היא הנקרא דרסה:
נפלה סכין ושחטה אע"פ ששחטה כדרכה כו': נפלה סכין והגביהה נפלו כליו והגביהן כו': זה ענין השהייה הנזכרת למעלה השחיז את הסכין ועף פירושו שאם העביר הסכין מעל הצואר הנשחט ונסתלק קודם שיגמר השחיטה: וכדי שחיטה אחרת הוא כדי שיגביה הבהמה וירביצנה וישחוט ואפילו היה הנשחט עוף ואמר כדי שחיטת בהמה דקה ואפילו לעוף ומה שאמר כדי ביקור טבח לחכם ר"ל כדי שיעור בדיקת השחיטה לדעת אם נשחט השיעור שחייב או לא ואין הלכה כר"ש:
עד שישחוט את הוורידין הן גידי דם שמונחין על המפרקת. ואעוף לחוד קאי. שלפעמים צולהו כולו כאחד לפיכך אפילו דעתו לנתחו. חיישינן דממלך. ושישחוט דקאמר לאו דוקא. אלא ר"ל שינקוב לכל הפחות ב' וורידים בשעת שחיטה או בשעה שמפרכס מדעדיין אז הדם חם. דאתר כך כשיקרוש. לא נפק גם ע"י מליחה. ויאסר כשיצלנו. וקיי"ל כר"י [דלא כר"ב]. מיהו אם לא ניקבן ומלחן כך. יש מחמירין לקלוף הבשר סביב הוורידין. אבל בצלאו. אסור הבשר סביבן כדי נטילה. דהיינו כעובי אצבע [ולר"ן חולין [דרצ"ד א']. כל כדי נטילה הוא רק מעט עב יותר מקליפה. וכן משמע מרש"י פסחים [ע"ה ב'] ד"ה יטול את מקומו]. אמנם בהסיר הוורידין או חתך הראש קודם מליחה או קודם צלייה. לכ"ע הכל שרי [כ"ב א']:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
רש״ש · חֻלִּין ב׳ ג׳
א׳
במשנה התיז את הראש בב"א פסולה. נ"פ דהכא אפי' בסימן אחד פסולה. ולשיטת רש"י לעיל אפי' במיעוט הושט. ולא נקיט התיז אה"ר אלא אגב סיפא דהיה שוחט דהיינו בהולכה או בהבאה דאז אם לא שחט אלא סימן אחד היה כשר דסי' א' מישתחיט שפיר בהולכה או בהבאה. ולכן דק הרע"ב שלא לפרש ולשחיטת כו' קרי התיז אה"ר אלא בסיפא. ולשון הר"ן בזה בא שלא בדיוק ע"ש:
ב׳
שם ברע"ב ד"ה נפלה סכין כו'. ואע"ג דלא איכוין לשחיטה. אינו מדוייק כלל דזה אפי' רבנן לא בעו כדלקמן (בע"ב ועי' בתוס') והפך הל"ל ואע"ג דלא איכוין אפילו לחתיכה: