אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון. ביאור זה כאשר אגיד לך והוא שמביא אדם קמח שיעורו כשיצרפו לאותו שאור שלקח מעיסה שלא הורמה חלתה שיהיה הכל חמשה רבעים שהוא שיעור חלה ואחר כך יערב הכל ומוציא ממנו החלה החייבת לחמשה רבעים ואם אין לו מה שיצרף תהיה כל העיסה טבל ויוציא ממנה החלה החייבת לה אילו היתה כולה טבולה לחלה וזהו אמרם מוציא חלה אחת על הכל:
נחלת הכלל
תוספות יום טוב
רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17
[*אם יש לו וכו'. מ"ש הר"ב כשיעור חלה. עיין מ"ש בזה בפ"ק מ"ד]:
נולד לה ספק טומאה עד שלא גלגלה תעשה בטומאה מדבל"ז אסור כהן לאכלה:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
רש״ש · חַלָּה ג׳ ח׳
א׳
הן אחר העיון נלענ"ד מדלא מחלק במ"ח בין נתחמצה העיסה מחמת השאור ובין ל"נ משמע דבכ"ע הדין שוה. ואף שהמחמץ דינו כנו"ט (ערלה פ"ב מ"ו) ועיין פר"ח ביו"ד בר"ס צ"ח. ובנו"ט צריך להפריש על הכל אף בי"ל פרנסה ממק"א (כבמ"ז ומ"י) משום דהכל נתהפך להיות טבל. מ"מ הכא כיון דהעיסה כבר נתקנה אינה בדין שתהיה עוד הפעם טבל. ועל השאור צריך להפריש בכ"ע דמב"מ אינו בטל ולהכי דייקא מתניתין לומר לתוך עיסה שהורמה חלתה. לאפוקי עיסה שאין בה שיעור חלה דאז היה הדין בנתחמצה שתתהפך כולה לטבל ולא תהני לה פרנסה ממק"א. ודייקא עוד לומר מעיסה של"ה חלתה ול"ת סתמא כבמ"י משום דהוה משמע אף שלא הי' בה כשיעור. ובאמת אז היה גם השאור פטור אפי' נתחמצה העיסה בעבורו משא"כ במ"י כיון דיש בה טעם נתהפך גם האורז לחטים ומצטרף כבמ"ז. ודייקא למיתני בה סתמא משום דמיירי בכ"ע בין היה בה (ר"ל בעיסה שנוטל השאור ממנה) כשיעור אפ"ה באינו נו"ט בטלה. ובין לא היה בה כשיעור אפ"ה בנו"ט מצטרף האורז כנ"ל ודו"ק היטב:
