חֲגִיגָה ג׳ · ב׳

אבל לא לקודש. דאמרינן כובדו של כלי הפנימי המכביד על החיצון שהוא מונח בתוכו, חוצץ בפני הטומאה. (צ״ל בפני המים, וכן הוא ברש״י בגמרא) ואין טבילה עולה לא לזה ולא לזה:

כלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה וכו':ואפילו היה העושה אותן תלמיד חכם על כל פנים צריכים טבילה ואינן צריכין הערב שמש וזה לקדש. ורוצה באמרו הכלי מצרף מה שיש בתוכו כי כשיש כלי מלא מככרות ודומיהן ונגע טבול יום או מי שהוא במעלתו מטומאתו בככר אחד מהם לא פסל אלא מה שנגע בה בלבד בתרומה אבל בקודש מטמא הכל. וסמכו זה לאמרו כף אחת עשרה זהב הכתוב עשה כל מה שבכף אחת. וכבר זכרנו שלישי ורביעי בפ"א מפסחים כל מה שצריך לו בזה המקום וכשנטמאה ידו בדברים המטמאין את הידים וכבר זכרנו מה הן במה שקדם ויהיה באותה היד הטמאה לחלוחית מיד נטמאת ידו השנית לקדש ואפילו שלא נגעה היד הטהורה בטמאה ואם אין בה לחלוחית לא תטמא היד השנית עד שתגע ביד הטמאה ואז תפסול אותה לקדש ועוד יתבארו כל אלו העקרים בשלימותן במקומות רבים מסדר טהרות וכשתרצה להיות כולל על ידיעת הטומאה והטהרה ולדקדק במשפטיהן תעיין בדברינו באותו הסדר בהשגחה גדולה מתחילתו ועד סופו ולא תקרא אותו קריאת העברה וקצור אלא קריאה השלמה ועיון אמיתי:

כלים הנגמרים בטהרה. פירש הר"ב ונזהר בהם משיבואו קרוב לגומרן כו'. דאז נותנין לב עליהן לשומרן בטהרה. ולהכי לא תני נעשים אלא נגמרים. תוס':

[*צריכין טבילה. ולא הערב שמש עיין משנה ד' פ"ה דפרה ובפי"א משנה ה']:

הכלי מצרף כו'. כתב הר"ב דכתיב כף אחת כו'. ובריש פרק בתרא דעדיות מפרש דאסמכתא הוא. ובגמ' פליגי בה ומשמע נמי דלמ"ד דרבנן לא דריש לקרא כלל. אבל הרמב"ם בפירושו גם בפי"ב מהלכות אבות הטומאות כתב נמי דאסמכתא הוא:

הרביעי בקדש כו'. עיין משנה ה' פ"ב דטהרות כי שם מקומות דינין הללו:

מטביל שתיהן. פי' הר"ב והוא שתשאר לחלוחית וכו'. כ"פ הרמב"ם וכן בחבורו פי"ב מהלכות אבות הטומאות והשיגו הראב"ד דבלא נגיעה מה יעשה המשקה ע"כ. וכתב הכ"מ דאין זו השגה דכיון דכל הני מילי מעלות דרבנן אמרינן דכיון דע"י משקה מטמא את היד טומאה גמורה לכל דבר גזרו בקדש למעלתו גם בלתי נגיעה:

שהיד מטמא את חברתה בקדש כו'. מפרש בגמ' לאתויי אם נגע יד חברו: