חֲגִיגָה ג׳ · א׳

חומר בקודש מבתרומה בי"א דברים:

[והקשו תוס' [חולין דל"ה] היאך יאכל כהן התרומה. הרי קודש מעורב בו. ותירצו ע"י ברירה שיאמר הע"ה רביעית שאני עתיד להפריש יהיה קודש. עכ"ל: ונ"ל דגם בקושיתם לא ס"ד דמיירי שלקח הע"ה רביעית קודש וערבו בתרומה, דאין זה משמעות הלשון בתירוצם, דא"כ הול"ל וי"ל דלא מיירי בעירבו, רק באמר רביעית וכו'. רק כוונת תוס' בקושיתם, דס"ד שאמר רביעית א' בחבית זו יהי' קודש לנסכים. דכיון שלא בירר מעיקרא לומר שאני עתיד להפריש, לפיכך אפי' למאן דאית לי' ברירה לא אמרי' בכה"ג ברירה [כתוס' גיטין כ"ה ב'], וא"כ הו"ל כאילו מעורב בו קודש, דלא בטל ברוב, דכל קודש קודם שנקרב לא בטל מדהו"ל כדשיל"מ [כתוס' כריתות י"ג ב']. אמנם תרוצם תמוה, שתרצו דמשום ברירה, והרי אנן קיי"ל בדאורייתא אין ברירה [כביצה דל"ח א'], ואפי' בבירר מעיקרא [כרמב"ם פ"ז ממעשר ה"א]. והכא פסק הרמב"ם דרשאי הכהן לאכול התרומה [בפי"א ממשכב] ואי"ל מדנתבטל ברוב. ליתא דעכ"פ עיקרו דאורייתא [כתוס' עירובין דל"ז ב']. והנה בזבחים [דפ"ח א'] תרצו דלא מיירי בהקדיש הע"ה, רק שיחדה להפריש משם רביעית נסכים. וגם זה תמוה, דהנה תוס' [חגיגה כ"ה ב' ד"ה במטהר] הקשו דבכדים המדומעין בקודש דלא מהימן רק עד ע' יום, והקשו מ"ש מרישא דאמרי' דבקודש מהימן לעולם. ותרצו דרישא מיירי בהקדיש בפירוש אבל סיפא מיירי דרק יחדן לנסכים. וא"כ לתוס' זבחים הנ"ל דרישא נמי ביחדן לנסכים מיירי, א"כ הדרא קו' תוס' חגיגה לדוכתא דמ"ש רישא מסיפא. ולכאורה הי' נ"ל לישב דברי הרמב"ם הנ"ל, דדוקא בב' לוגין בפ"ז דדמאי שהוא תערובות תרומה, והרי תרומה אינה בטלה רק בק"א, כדיליף בספרי מקרא דמכל חלבו ממנו [כר"ש רפ"ב דערלה], ולפיכך כיון שיש תרומה בהתערובת לא אמרי' ברירה בדאורייתא. משא"כ ברביעית קודש בפי"א ממשכב, בטל ברוב, דלא מחשב דשיל"מ רק בנתערב חתיכת חטאת בחתיכת חולין, דחזי למכור הכל לכהן [כיבמות דפ"א ב' ורש"י שם]. מה שאין כן רביעית נסכים דאסור לכהן שנתערב בחבית יין תרומה, בטל שפיר. וא"ל עכ"פ חזי למתשל עליה כמ"ש לעיל, ליתא דחדא דלא גרע מהתרומה דלא מחשב דשיל"מ דלאו מצוה לאתשולי עלי' [כנדרים די"ט א']. ותו דהכא כיון שלא הי' האיסור לעולם בעין, לא מחשב דשיל"מ [כי"ד ק"ב] וכגיגות יין שמונחים בו ענבים המוציאן יין כל השבת, דבטל היין היוצא ביין הגיגית [כמרדכי סוף פ' קמא דשבת]. אולם אחר העיון זה ליתא, דחדא דאם בטל הרביעית של נסכים בהתרומה שבחבית, א"כ למה התרומה תהיה טהורה, הרי אין שם הקדש בחבית ואף אם נאמר כיון שהע"ה לא ידע שהרביעית בטל מסתפי ונזהר בו. עכ"פ ק' הרי בל"ז המרדכי הנ"ל בגיגית סותר א"ע. דאדרבה כ' המרדכי [סוף חולין] דכל דבר שבא בתערובות לעולם, גם באינו דשיל"מ לא בטל, וכיבמה שרקקה דם דלא בטל צחצוחי רוק בדם, וכשירה הרקיקה לחליצה [כיבמות ק"ה א']. אע"כ דוקא בגיגית, שבשעת שהי' ההיתר בעין לא הי' עדיין האיסור בעין, להכי גם דשיל"מ בטל, מה שאין כן ברקקה דם, שהרוק והדם נולדו כא'. ובהא יתיישב אצלי קו' תוס' [מעילה כ"א ב'], באמר פרוטה בכיס זה הקדש, דכולן קדושים. והקשו דלבטל הך פרוטה ברוב. והוצרכו לתרץ דמטבע חשוב ולא בטל, וכמו שהסביר רמ"ל [בפ"ז ממעילה] דהו"ל דבר שבמניין. ורכ"מ שם תי', מדהו"ל דשיל"מ. וכבר מחו לה אמוחא אהך תרוצ' דהרי גם דבר שיל"מ רק מדרבנן לא בטל, ואיך יתחייב קרבן מעילה. וכ"כ ק"ל אתרוצ' דתוס', דהרי גם דבר שבמניין רק מדרבנן לא בטל. אמנם לדברינו הנ"ל מיושב קו' התוס' שפיר, דכיון דהאיסור וההיתר שניהן היו בעין קודם שקרא שם הקדש על הפרוטה, הו"ל כאילו נולדו ההיתר והאיסור ביחד, דאז אפילו מדאורייתא לא בטל, אפי' לקולא, וכצחצוחי רוק של היבמה הנ"ל, מכ"ש לחומרא כפרוטה בכיס הקדש, וכברביעית קודש בחבית הכא. ועכ"פ הדרא קושיתן לדוכתא, דהרי הכא נולדו שניהן בתערובות כא'. ובכה"ג אפילו בלי דשיל"מ לא בטל. ואם כן האיך יהיה התרומה מותרת להכהן, והרי מעורב בו קודש ולא בטל. ודוחק לומר דכשהקדיש הרביעית אח"כ הו"ל כנולדה אז דהרי בפרוטה בכיס הקדש הנ"ל חזינן דאפי' בהקדישה אח"כ, כאילו היו בעין מעיקרא דנינן ליה. [אח"כ מ"כ קצת מדברי בכרתי סי' ק"ב. מלבד מה שבל"ז הניח דברי המרדכי בגיגית בצ"ע]. ותו ק"ל כיון דאין הכהן יכול לאכול התרומה מדמעורב בו הרביעית קודש, הו"ל כמפריש לאבוד ואינו תרומה כלל [כב"ק דקט"ו ב']. ואי"ל דעכ"פ חזי' לכהן להקדיש כל החבית לנסכים. ליתא, דהרי תרומה לא חזי לנסכים. מדכתיב משקה לישראל מן המותר לישראל בעינן [תמורה כ"ט א']. והרי אפילו חולין המדומעין בתרומה, אע"ג דמדאורייתא ברובא בטיל, וחזא בכל גוונא לכהן, אפ"ה מדאסור לזר, אסור לנסכים [כרש"י זבחים פ"ח א']. ואפילו לר"ח התם דפליג ארש"י [כתוס' שם ד"ה מן] וס"ל כיון דמותר בכהן, ממשקה לישראל קרי' בי', עכ"פ הכא מדגם לכהן אסור התערובות גם ר"ח מודה דאסור לנסכים. ואת"ל כיון דרק ע"י שמעורב קודש לא חזי לכהן, לא הו"ל בכלל משקה לישראל, רק בדלא חזי לישראל מצד איסור אחר, אבל ע"י קודש לא פקע קודש, והו"ל כשור משורי הקדש [מנחות פי"ב מ"ט] וכ"כ פרוטה בכיס זה הקדש [מעילה כ"א ב'] ' דאמרי' דכולן קדושי' אף דלא חזי לישראל. ואף דיש לחלק קצת, עכ"פ מסתבר דקודש אינו מעכב שיחול קודש. עכ"פ בל"ז לפי דעתי אין הכהן רשאי להקדיש תרומה לנסכים, דרק לאכילה ושתייה נתנה תרומה ולא להפסיד [כפי"א דתרומות]. וכמו כן לאישים לא נתנה, דכמו שהמפריש תרומה טמאה ד"ה שאינה קדושה, דתתן לו אמר רחמנא ולא לאורו [כפסחים דל"ג א'], והרי לא כתב בקרא ולא לאורו, רק דהכי דייקי' מדכתיב תתן לו, והרי לא חזי' לי', אם כן ה"נ נידק מנה תתן לו ולא לאישים. אמנם נלפע"ד דמיירי שאמר שכשיפרישם לבסוף יהיה קודש מהשתא, ולהכי אף דהשתא אין שם תערובות, עכ"פ כיון שמשמרו לקודש, נזהר מלטמאו, ואפ"ה לא דמי ליחדו לקודש דהתם לא אמר מידי. רק שחישב כן בלבו, משא"כ הכא דאמר דלכשיפריש יהי' קדוש מהשתא. וזהו כוונת תוס' חגיגה [דכ"ה ב' ד"ה במטהר] שהבאנו לעיל. וא"כ בכה"ג לכ"ע יש ברירה. וטעם הדבר נ"ל משום דכיון דהא דאין ברירה בדאורייתא רק מטעם ספק הוא [כמ"ש לעיל ביצה פ"ד סי' נ"ט], א"כ צריך שיהי' פ"א בספק, משא"כ בכה"ג לא הי' על החבית ספק מעולם, דבעוד הרביעית בחבית, לא היה שם תערובות עדיין, שהרי אמר שלא יקדש הרביעית עד שיפרישו, וכשהפרישו לבסוף. הי' קודש למפרע כל חלק וחלק מהרביעית ההוא בכל מקום שהי' תחלה ולא נכנס בכלל ספק כלל מעולם. ואפשר זהו כוונת תוס' חולין הנ"ל]:

במשנה אחוריים. עי' רש"י. ומשמע דדוקא אם אחוריים ראויים לתשמיש הוא דחשיבי לענין זה דאם נטמאו לא נטמא תוכו. אבל באינן ראויים לתשמיש מבטלי לגבי תוכו ואם נטמאו נטמא גם תוכו. אולם לא משמע כן בכ"ד. ואולי מפרש חלוקת אחוריים ותוך כו' דמשנתינו היינו דאפי' נטמא התוך השאר טהורים וכ"מ ממ"ש כל תשמיש כו' שאם נטמא זה לנ"ז. לכן פי' דמיירי דראוי להשתמש כו' להכי דינייהו כמו הרובע וחצי הרובע דבפ' כ"ה דכלים מ"ד ע"ש. אבל לקמן (כ"ב ב') פי' על אוגנו ג"כ דראוי לתשמיש ואפ"ה תני נטמא תוכו כולו טמא. וכן הרע"ב דנמשך אחריו לפרש דכולם ראויים לתשמיש ואפ"ה לא כתב רק אם נטמא אחוריו כו' לא נטמא כו' ואם נטמא ב"צ כו' דמשמע דאם נטמא תוכו כולו טמא וכ"מ מהגמ' דהביאה לפרושי מתני' להא דתנן כלי כו' נטמא תוכו כולו טמא. מוכח דכוונת משנתינו נמי הכי הוא וצ"ע. ובעיקר פי' משנתינו נלע"ד דבית הצביטה הוא שמוש בית יד (ורי"ח דמפרש מקום שנקיי הדעת צובעין הוא כפי' הרע"ב והוא מהרמב"ם ודלא כפירש"י) ולפי מאי דאיתא בפכ"ה דכלים מ"ו ידות הכלים קילי טפי דאם נפלו עליהם משקין טמאים מנגבן בלבד והן טהורין. ועי' בר"ש שם ברה"פ מה שהביא מהתוספתא. נמצא יש ג' חלוקי דינים. א' נטמא תוכו כולו טמא. ב' נטמא אחוריו המה לבדם טמאים. ג' נטמא בית צביטתו (ואולי נכללים בשם זה כל הני דחשיב התם כלים ואוגנים כו') מנגבו וטהור. ולזה אמר כאן דהני ג' חלוקים הן לתרומה. אבל לא בקדש דבאיזה מהן שנטמא כולו טמא. כנ"ל נכון בעז"ה:

ברע"ב ד"ה חומר בקודש שמטבילין כו' כששניהם טמאים וכ"פ רש"י. עי' לקמן (כ"ב) תד"ה מאי ובמהרש"א ברש"י שם ד"ה הרי אלו טהורים. ונ"ל משום דמתני' סתמא קתני דמשמע דאפי' אין בפי החיצון כשה"נ להכי אסברא לה הכי דמיגו דסלקא טבילה לחיצון כו' כדאיתא שם בגמ'. ולזה כוון גם התוי"ט אלא שקיצר במקום שה"ל להאריך:

שם ד"ה אבל לא לקדש כו' חוצץ בפני הטומאה כו' וכן פי' הרמב"ם משום חציצה. ולכאורה תמוה מדוע פי' כר' אילא ולא כרבא. והלא ר"נ ורב"א כוותיה ס"ל. וכן ת"ק דאבא שאול לקמן בגמ'. והיותר תמוה פסקי הרמב"ם בחבורו דבפי"ב מהל' אה"ט פסק כרבא. ובספ"ג מהלכות מקואות כתב דלקדש אין מטבילין אפי' בסל ובקופה. ונ"ל דהרמב"ם היה גורס איפכא למ"ד משום חציצה ליכא ומשום גזירה איכא. ובדרבא גריס סל וגורגותני שמלאן כלים והטבילן טמאין ובקדש מיירי (וכדפירש"י לגירסתו) וע"ז קאי והנ"מ בכלי טהור כו' דלפירש"י והתוס' לא קאי אדסמיך ליה. ולהכי פסק שם בהל' אה"ט דבשניהם טמאין אף בקדש מטבילין. ולפ"ז אתא רבא כא"ש (וכמ"ק בירושלמי להמעיין הישר) ולכן א"ש מה שבפירושו סתם כר' אילא משום דהוא אתא כת"ק דא"ש וכשיטתו שהבאתי בחידושי לש"ע או"ח סי' ק"ס ע"ש. ובחידושי על הרמב"ם פ"ב מהל' סוטה הל' י' (ולהמל"מ שם אישתמיט שיטתו זאת) והא דבחבורו פסק כרבא נ"ל דסמיך אירושלמי שפוסק להדיא כא"ש. ודע דלפי מה שביארתי שיטתו בפירושו צ"ל דקופה הנזכרת בדבריו שם אינה בתבנית סל וגרגותני הנזכרים ונכון בעז"ה:

שם ומנגב כו' עי' פירש"י. והרע"ב הוסיף עוד (מפי' הרמב"ם) דשמנונים שעליו הוי כחוצץ. וק"ל דאדרבה יבש הוי חציצה טפי מלח עי' שבת (ס"ד ק"כ) ולעד"נ לפרש האי מנגיב דומיא דמנגבה דתנן בע"ז (ע"ד ב') דמפרשינן בגמ' שם דהוא במים ואפר ע"ש. וכן בשלהי טהרות פי' הר"ש מנגבן דשם כפי' הגמ' דע"ז: