הַנִּכְנָס לִכְרַךְ מִתְפַּלֵּל שְׁתַּיִם, אַחַת בִּכְנִיסָתוֹ וְאַחַת בִּיצִיאָתוֹ. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, אַרְבַּע, שְׁתַּיִם בִּכְנִיסָתוֹ וּשְׁתַּיִם בִּיצִיאָתוֹ, וְנוֹתֵן הוֹדָאָה לְשֶׁעָבַר, וְצוֹעֵק לֶעָתִיד לָבֹא:

הנכנס לכרך מתפלל שתים אחת בכניסתו וא' ביציאתו כו': כרך שם למדינה. ומה שאמר בכאן מתפלל אינו ר"ל תפלה בכונה ולפאת מזרח ולא גם כן ברכה אבל היא בקשה. בשעת כניסתו הוא מתפלל להקב"ה שישמרהו במדינה ובשעת צאתו יודה לאל שהוציאו ממנה לשלום. ובן עזאי מוסיף שתים בשעת כניסתו הוא נותן שבח והודאה למקום על אשר הצילו בדרך עד שהגיעו לשלום למדינה ובשעת צאתו מתפלל להצילו כמו כן בדרך שילך בה וכבר אמר כלל זה הענין והוא שיתן שבח למקום על הטובה שגמלהו במה שעבר ויבקש מלפניו לגמול אותו כמו כן בעתיד. והלכה כבן עזאי:

לכרך. שהיא עיר גדולה ובצורה כדמתרגם והערים בצורות גדולות (במדבר יג) וקרויא כריכן רברבן. ופירש רש"י לכרך ושם מצויין מושלים רעים ומחפשים עלילות ע"כ. ולמאי דתנינן בריש מגילה מוכח דכרך מקרי דוקא המוקפת חומה. וזהו דמתרגם בסוף פרשת חיי שרה בחצריהם ובטירותם בפצחיהון ובכרכיהון וכיון דבחצריהם פתוחים כרכיהם מוקפין:

מתפלל. כתב הרמב"ם אינו רוצה לומר תפלה בכונה ולפאת מזרח ולא גם כן ברכה אבל היא בקשה:

אחת בכניסתו וכו'. שיכנס לשלום. ואחת ביציאתו שיצא לשלום כפירוש רש"י. והרמב"ם מפרש ביציאתו שיודה לאל שהוציאו ממנו לשלום: