בְּרָכוֹת ט׳ · ב׳

עַל הַזִּיקִין, וְעַל הַזְּוָעוֹת, וְעַל הַבְּרָקִים, וְעַל הָרְעָמִים, וְעַל הָרוּחוֹת, אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁכֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ מָלֵא עוֹלָם. עַל הֶהָרִים, וְעַל הַגְּבָעוֹת, וְעַל הַיַּמִּים, וְעַל הַנְּהָרוֹת, וְעַל הַמִּדְבָּרוֹת, אוֹמֵר בָּרוּךְ עוֹשֵׂה מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָרוֹאֶה אֶת הַיָּם הַגָּדוֹל אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂה אֶת הַיָּם הַגָּדוֹל, בִּזְמַן שֶׁרוֹאֶה אוֹתוֹ לִפְרָקִים. עַל הַגְּשָׁמִים וְעַל הַבְּשׂוֹרוֹת הַטּוֹבוֹת אוֹמֵר בָּרוּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, וְעַל שְׁמוּעוֹת רָעוֹת אוֹמֵר בָּרוּךְ דַּיַּן הָאֱמֶת:

הטקסט מוצג עם ניקוד

על המשנה הזו

משנה בְּרָכוֹת ט׳ ב׳, מתוך מסכת בְּרָכוֹת שבסדר זרעים. למטה מובאים פירושי ברטנורא, רמב״ם ותוספות יום טוב על המשנה, בעברית מנוקדת.

כל המפרשים

רמב״ם

רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12

על הזיקים ועל הזועות ועל הדעמים ועל הרוחות כו': זיקים הם ניצוצים והם התבניות הנראין בשמים כדמות כוכבים יש להם זנבות: וזועות קול שאון נשמע באויר כקול רחים סובבים לאטם [נראה שהוא מלשון הכתוב (בראשית לג, יד) ואני אתנהלה לאטי, והיינו כשהם סובבים בנחת] ופירוש רעמים ידוע. וכן פירוש הברקים. ורוחות רוצה לומר הסערות הגדולות הנושבות שאינן מצויות תמיד. ומה שאמר על ההרים ועל הגבעות ומה שאחריו שיברך ברוך עושה בראשית אינו מברך ברכה אחרת אבל בדברים המוקדמים כמו הזיקים והרוחות ומה שזכר ביניהם יברך עושה בראשית או שכחו מלא עולם. ודברי רבי יהודה לפרקים ר"ל כשיראוהו אחר זמן וזה משלשים יום לשלשים יום ולמעלה. ואין הלכה כרבי יהודה. [צ"ע דבחבורו פ"י מהלכות ברכות הלכה ט"ו פסק כר"י, ועי' בטור א"ח סי' רכ"ח הקשה על דבריו דפסק כיחיד. ומ"כ מהה"ג מוהר"ר וואלף אופנהיים דסבירא ליה להרמב"ם דר"י תרתי קאמר ומפרש הת"ק בחדא במאי דמפיק ים הגדול משאר הימים מתוך חשיבתו ובזה הלכתא כוותיה ועיין בב"י שם טור א"ח, ופליג עליה בחדא באומרו בזמן כו' פירוש כשרואה לל' יום אז קובע ברכה לעצמו אבל תוך ל' דינו כשאר ימים ומברך עושה בראשית, דבזה אין הלכה כר"י דתוך ל' אינו מברך כלום בכל הני מילי]:

נחלת הכלל

תוספות יום טוב

רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17

על הזיקין. פירש הר"ב כוכב הנראה וכו'. א"נ וכו'. וז"ל הרמב"ם זיקים הם נצוצות והם תבניות הנראות בשמים כדמות כוכבים ויש להם זנבות ע"כ. ואינם כוכבי השמים וכסיליהם אלא נבראים לשעתם ולעתים רחוקים מפני האידים העולים. והיינו דאמר שמואל (נח:) נהירין לי שבילי דרקיע לבר מכוכבא דשביט דלא ידענא מאי ניהו. הכונה שלא ידע סיבת התהותו והפסדו ועיין במשנה ג' פרק ב' דראש השנה:

מלא עולם. מתוך פירוש הר"ב משמע שאלו נראין ברוב העולם ול' רש"י שאלו נראין או נשמעין למרחוק: *)

[רי"א הרואה את הים כו'. פירש הר"ב ים אוקינוס המקיף כו' עכ"ל ולא זהו הים שעוברים בו לא"י ולמצרים אע"פ שבש"ע סי' רכ"ח כתוב הים הגדול הוא זה הים כו' הטעתו לשון תשובת הרא"ש ז"ל שהעתיק שם בב"י והוכחתי זה באריכות בס"ד בספרי לחם חמודות בפירקין סעיף נ"ו]:

על הגשמים. כתב הר"ב והוא דאית ליה ארעא בשותפות עם אחריני זוהי שיטת הרי"ף. וכתב עליו הרא"ש ולא נהירא דהא כיון שיש לו קרקע כל שכניו משותפים עמו וכו' ולא בעי שיהא שותף עמו בטובתו רק שיהא בבשורה טובה גם לאחרים בשלהם. הלכך גרסי' כגרסת הספרים וכו' דאית לה ולאחריני בהדיה וכו':

בשורות טובות. שהן טובות לו ולאחרים כדתניא בגמ':

נחלת הכלל

תפארת ישראל - יכין · בְּרָכוֹת ט׳ ב׳

א׳
אומר ברוך שעשה ניסים לאבותינו במקום הזה - ועל נס דיחיד. רק בנו ותלמידו מברכין. ועל נס כמנהג העולם מברך בלא שם ומלכות. וכל שאר ברכות דבפרקן. בשם ומלכות ודוקא ברואה המקום מל' יום ללמד יום:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913

תפארת ישראל - בועז · בְּרָכוֹת ט׳ ב׳

א׳
אב"י כוונת ע"ר אאמ"ו זצוק"ל הכ"מ. דיצה"ט הוא כח לישות ואהבת החריצות והזריזות והשתדלות. ובהכח הזה ישתמש האדם למ"ע. ויצה"ר הוא כח שליליי. וסרבנות ועצלות לבלי לפעול. ובזה הכח ישתמש למצות ל"ת להתעצל ולבלי לעבור חוק. ול"מ נ"ל עוד לפרש דעבודה לה' בשני היצרים. הוא יכול להיות באופן זה שישתמש אדרבא באש דיצה"ר כמו החמדה. והתאוה. והכעס. והגאוה. והקנאה. להתלהב עצמו לפעולת המצוה ולעשיית מע"ט. נמצא משתמש ביצה"ר למ"ע. ובקרירות ומנוחת היצ"ט ישתמש לעכב ולקרר עצמו לבלי לעבור על מצות ל"ת. וזהו אלכעמיא נפלאה. שבאמצעות החכמה הזאת חפשו וחקרו להפך כל המתכיים לזהב. וכל טרחתם היה לשוא. אבל על דרך היראה באמת נוכל להפך המתכיים המזולזלים של התאוות לזהב מזוקק שבעתיים (ישעיה ס' י"ז) וכמו שנאמר ברחל ותקנא רחל באחותה וכמ"ש באליהו קנא קנאתי. או לחשב בעצמו מי אנכי בן מלך להתגולל עצמי בעפר ארץ החומרי. ובזה מובן ג"כ המאמר תמוה (בפ"ה מ"ה דאבות) דיהודה ב"ת אומר הוי עז כנמר וכו' דקשה. הכי יעלה על דעת שנאמר לאדם כשנרצה לזרז אותו לשלימות. שיהיה כחיות רעות טורפי טרף. והלא היה טוב ונאות יותר לומר היה כאחד מהגדולים והטובים בארץ שהיו לפניך כאברהם יצחק ויעקב ומשה ואהרן וכדומה. אבל הכונה הוא לגלות לנו החכמה הנפלאה. איך נוכל להפך התאוות הרעות לסבות אמצעיות להוציא מע"ט מהכח להפועל. והנה ישנם ד' מדות רעות העומדות בראש כל התאוות והמדות המושחתות והם. א') עזות מצח ודמיונו הנמר שהוא עז שבחיות. ב') מדת הגאוה והגאון וציורו ודמיונו הנשר המגבי' עוף על כל בעל כנפיים. ג') מדת הקלות דעת לבלי לחשוב במתינות על הנולד מכל מעשה אלא לעשותה במהירות. ודמיונו הוא הצבי בקלות ומהירות מרוצתו. ד) מדת הקשיות עורף אשר דמיונו הארי. אשר לא ישוב מפני כל בהלחמו עם אחת מן החיות. ואם ירצה דרך משל אדם לסע לעיר רחוקה בזמן קצר. אזי לא יאסר לפני רכבו זבובים חלשים. הזוחלים לאט לאט. שבאמת אין היושב על המרכבה כזאת בסכנה ליפול ממנה. אבל גם לא יבא אל תכליתו. אך בהיפך יאסר לפני רכבו סוסים דוהרים ודולקים באש הכח והמהירות. וכאשר המוליך את העגלה בידו החזקה ובעין פקיחא יבין לנהג מרכבתו על דרך הישר. חיש מהר יבא שלם אל מטרת עוז תכליתו. וכן הוא עם האדם עלי ארץ שהוא בדמות דיוקנו של מעלה יושב על מרכבה של ד' חיות בוערות באש המהירות. ואעפ"כ לא יפול רוכבו אחור. אלא בהשתמש בחכמה בהחיות האלו למעשה העבודה. במהרה יבא אל עיר תכליתו הנקרא "רצון אביך שבשמים":
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913