בית שמאי אומרים נר ומזון בשמים והבדלה כו': כבר נתבאר בגמרא שהכל מסכימין שברכת המזון היא הראשונה והבדלה אחרונה אבל נחלקו בית שמאי ובית הלל בהקדמת הנר על הבשמים שבית שמאי יקדימו הנר ובית הלל יקדימו הבשמים ומה שצריך לכלול המזון עם ההבדלה כדי ללמדך מתוך דבריו היאך יהיה הסדר אם התחיל לאכול בשבת ולא השלים עד מוצאי שבת ועוד שהוא כלל בראש הפרק הדברים שבין ב"ש וב"ה בסעודה לפיכך לא זכר מחלקותם בהבדלה עד שכלל הסעודה עם ההבדלה:
נחלת הכלל
תוספות יום טוב
רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17
נר ומזון וכו'. כתב הרר"י הנר שמביאין ונהנה ממנה מיד יש לו להקדים ואחר כך המזון שכבר אכל ובית הלל סברי דיש לו להסמיך בשמים לנר שהוא גם כן מענין שבת שמראה הצער שהיה לו בנפש יתירה שהלכה לה ולכך מריח לישב נשמתו ע"כ. ול' הר"ב לא נחלקו כו' לכאורה לישנא אריכא הוא. אבל בגמרא אמרינן אמתניתין זו דברי רבי מאיר אבל רבי יהודה אומר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על המזון שהוא בתחילה ועל הבדלה שהוא בסוף על מה נחלקו על המאור ועל הבשמים שבית שמאי אומרים על המאור ואחר כך על הבשמים. ובית הלל אומרים בשמים ואח"כ מאור. והרמב"ם כתבו לזה בפירושו. ולכן נראה בעיני שגם הר"ב כך כתב דכ"ע מזון בתחילה והבדלה בסוף וכו' לא נחלקו אלא על הנר ועל הבשמים וכו'. ותלמיד טועה שלא ידע או לא זכר הגמ' הגיה הלשון כמו שהוא לפנינו:
בורא. כתב הר"ב משמע נמי לשעבר וכתבו התוספות ונימא ברא דלא פליגי דלשעבר משמע וי"ל דלשון קרא עדיף ע"כ. דכתיב בורא חשך בורא רוח בורא השמים כדמייתי להו בגמרא:
וב"ה אומרים מוזגין את הכוס ואחר כך נוטלין לידים - דס"ל מותר להשתמש בכוס שאחוריו טמאים ולא חיישינן לנצוצות. וא"כ אדרבה כשיטול ידיו קודם שימזוג יש לחוש שישארו ידיו קצת לחות עדיין ממימי נטילה בשעה שיגע בהכוס. דאף שאסור לאכול בלי ניגוב ידים [כסוטה דף ד' ב']. עכ"פ הרי בשפך רביעית על היד בפ"א א"צ ניגוב [כא"ח קנ"ח] ואף לרש"ל שם דגם בכה"ג אסור משום מיאוס. עכ"פ יש לחוש ללחלוח מועט שם דאין בו מיאוס. ולחלוח ההוא שנטמא מאחורי הכוס הטמאים. יחזור ויטמא הידים כשיגעו למזיגה וא"כ יאכל בידים טמאות. להכי ימזוג הכוס ויקדש קודם נט"י. ואז אין לחוש שיתטמא לחלוח שבידיו מטומאת אחורי הכוס שישתה בתוך הסעודה משום דאז ביני ביני כבר התנגבו ידיו לגמרי. מיהו בשותה כוס שלא בסעודה לכ"ע א"צ נט"י. דאף שיטמא הכוס ביד מהנצוצות שבאחוריו. לא נטמא תוך הכוס:
וברכה לבטלה לרא"ש ר"ה פ"ד סי' ז'. הו"ל מד"ס. ולרמב"ם סוף הל' שבועות הו"ל דאו'. ואני בעניי לא ידעתי מנ"ל. (דבנדרים ד' ז' ב' ותמורה ד' ג' ב') לא קאמר רק הזכרת ש"ש לבטלה דהו"ל דאו'. ולא ברכה שאינה צריכה דאי"ל דהרמב"ם יליף לה מדאמרי' (ברכות ד' ל"ג א') דעובר משום לא תשא. ליתא דא"כ ל"ל קרא דאת ה' אלהיך תירא למזכיר ש"ש לבטלה. הרי אפילו בברכה שא"צ עובר בלא תשא וכ"ש במזכיר ש"ש לבטלה. בלי ברכה. אע"כ דהאי ילפותא דברכות רק אסמכתא בעלמא היא. וכן משמע מדקאמר הש"ס מלת "משום". ולא קאמר עובר בלא תשא. משמע ודאי דלאו ילפותא גמורה היא. ורק מדרבנן אסור ברכה שא"צ. וכן מסיק רט"ז (א"ח סי' מ"ו סק"ז) וכ"כ רמג"א בשם תו' (סי' רט"ו סק"ו). וכן כ' הר"ן (ר"ה ד' רט"ז ס' ע"א) דע"כ שהוא מדרבנן וראייתו דהרי בספק אם אמר אמת ויציב. דחוזר ואומרו. ואמאי והרי ס' דאו' לחומרא. ואם דק"ל בזה דלמא משום דעשה דאמירה דוחה ל"ת דהזכרה עכ"פ יש להקשות על כל הברכות שמברכין ביו"ט שני על שופר ולולב וכדומה שברכתן וודאי רק מדרבנן. וכי ס"ד שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקום ועשה. הרי רק בשב וא"ת יש בהם כח זה (כיבמות ד' צ' ע"ב) וכן מסיק בהגה' אשרי בשם מהרי"ח ובמרדכי בסוגיא דר"ה (ד' ל' ע"ב) דברכה שא"צ אינה רק מדרבנן [אב"י דברי קדשו של ע"ר זצוק"ל צריכין ביאור קצת. א') מה דהקשה ע"ר דל"ל קרא דאת ה' אלהיך תירא למזכיר ש"ש לבטלה. הרי אפי' בברכה שא"צ עובר בל"ת צ"ע דהרי י"ל דצריך קרא שעובר ג"כ בעשה דאזהרת עשה הוא וכתמורה (ד' ד' א') וכדאמרינן כמה פעמים בש"ס לעבור עליו בעשה ול"ת. ואפשר דכונת אאמ"ו זצוק"ל דא"כ לכתוב גם העשה באותו הא סור דנכתב בו הלאו דהיינו באיסור דברכה לבטלה וממילא הוה ידעינן לאו ועשה דש"ש לבטלה בק"ו מברכה לבטלה. ב) מה שכ' ע"ר הכ"מ. דכן משמע דהלאו הוא דרבנן מדקאמר הש"ס מלת "משום" ולא קאמר עובר בלא תשא. לכאורה קשה הרי מצינו כמה פעמים בלאוי' גמורים לשון משום. כמו בבתים עובר משום בל יראה וכו' פסחים (ד' ה' ב'). עובר משום שרץ השורץ חולין (דף ס"ז א'). וצ"ל דכונת ע"ר. דאם היה אמרה הגמרא עובר בל"ת. אז היה מוכרח. דהוא לאו גמור. משא"כ באמר לשון משום. אז תו אין מוכרח דהוא דאו' אלא נוכל לומר דהוא אסמכתא וכמו דאמרינן (במכות דף ט"ז ב') דהמשהה נקביו עובר משום בל תשקצו. וביבמות (דף ס"ד ב') אמרינן דשיתין סבי איעקרי מפירקא דרב הונא. וכן אמרינן שם במכות. דמאן דשתי בקרנא דאומנא עובר משום בל תשקצו. ובגיטין (דף ס"ט א') מביא רפואה לאכול טחול טוי' אחספא דאומנא. ואף דיש להשיב ולומר. דמשום סכנה מותר. עכ"פ הרי אינה רפואה בדוקה. וא"כ אי לאו דבל תשקצו הוא לאו גמור. איך עוברין על לאו וכיומא (דף פ"ג א') דמי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר הכבד שלו. אע"ג שנוהגים הרופאים ברפואה זו כרש"י שם. אע"כ דלאו דבל תשקצו הוא רק אסמכתא. וכמו שכ' באמת רב"י לטוי"ד ססי' קט"ז. ודברי רט"ז שם סק"ו דכ' דלהכי אינו חייב מלקות גמור מדהוא לאו שבכללות צ"ע (גם יש בדבריו ט"ס. וצ"ל טור בשם רמב"ם). ועי' תר"י ברי"ף ברכות (דף י"ב א') שמצינו בהרבה מקומות שקורא עשה לדבר שאינו אסור אלא מדרבנן (ועי' רי"ף שם דמוכח מניה בהפוך). ג) מה שהקשה ע"ר זצוק"ל על ראיית הר"ן מאמת ויציב דליתי עשה וידחה ל"ת. לכאו' ואנא"ק יש לתרץ. דדוקא היכא דודאי עושה עשה. אזי דוחה העשה הל"ת. משא"כ כאן בספק אם אמר אמת ויציב. דאולי כבר אמרו. ואז אינו עושה עשה ועובר על ל"ת. בזה אינו דוחה ל"ת. ואולי דעת קדשו של ע"ר היא. דעכ"פ מכח ספק דאו' לחומרא ידחה הספק עשה הספק ל"ת. ולכאורה מהר"ן הנ"ל יש להוכיח דבספק עשה ול"ת לא אמרינן דספק עשה דוחה ס' ל"ת. אדרבה שוא"ת עדיף. ועוד י"ל דכיון דלאו דלא תשא מוטל בבירור עליו. והעשה לומר עתה אמת ויציב היא רק בספק מוטלת עליו אין ספק מוציא מידי וודאי אין עשה דוחה ל"ת. ד) מה שהוכיח ע"ר זצוק"ל הכ"מ מהא דמברכין ביו"ט שני צ"ע קצת. דהרי נוכל לומר כיון דתקנו רבנן י"ט שני תו משום לא תסור כדאו' דמי. וכמו דאמרינן בסוכה (דף מ"ו א') והיכן צונו מלא תסור. ושפיר שייך לברך עליו. וי"ל דדעת מרן היא דאם איתא דלאו דהזכרה הוא לאו גמור היה לחכמים מיד בתחלה לתקן שעל מצוה דרבנן לא יברכו כלל מפני חומר הלאו. ואני בחידושי לרי"ף הבאתי עוד ראיה דלאו זה רק דרבנן. מהא דכתב הר"ן בפסחים (דף קנ"א ב') והרא"ש שם דאנן מקדשין בביהכ"נ אע"פ שאין אוכלין אורחין שם. כיון דמעיקרא הכי אתקין. ומדמקלינן כ"כ ש"מ דלאו זה אינו דאו'. והנה יש לי בענין הנ"ל עוד איזהו תמיהות ואזכירם פה. א) איך כ' הרמב"ם סוף ה' שבועות הי"א. דאיסור הזכרת שם שמים לבטלה מקרא דליראה את השם נפקא לן. והרי זהו רק לפי ס"ד בתמורה (דף ד' א') אבל לפי המסקנא האי קרא אמקלל בשם קאי דהוא אחד מג' דברים שמלקין עליו. אע"פ שאין בו מעשה. ועלה בדעתי לומר. דהרמב"ם ס"ל דהאי דתמורה נדחה מהאי דברכות (דף ל"ג) דילפינן איסור ברכה לבטלה מלא תשא. וא"כ ק"ו מזכיר ש"ש לבטלה וכיון דאית בי' אזהרת לאו. שפיר איכא לאוקמי קרא דליראה את השם באיסור ברכה לבטלה. וכ"ש במזכיר ש"ש לבטלה. דהרי רק מטעם דאין בהזכרת ש"ש לבטלה רק אזהרת עשה. לא לאו. אמרינן בתמורה שם דלא נוכל לאוקמי קרא דליראה את השם. דמיירי במלקות כדכתיב ברישא דקרא והפלא ה' את מכותך בהזכרת ש"ש לבטלה. שלא מצינו שענש אא"כ הזהיר ולפ"ז אחר דמצינו לאו דלא תשא בברכה לבטלה וכ"ש בהזכרת ש"ש לבטלה. ממילא שפיר נוכל לאוקמי קרא כפשטיה במזכיר ש"ש לבטלה. וידעינן נמי מקרא זה מקלל חבירו בשם דלא גרע ממוציא ש"ש לבטלה ובגמ' שם דהרי נמי מוציא השם לבטלה. וליכא למימר דכיון דמצער לי' לחברי' לא תסגי ליה במלקות. דהרי כתיב לא תקלל חרש כן נראה לי לתרץ דעת הרמב"ם. ולהכי מביא גם כן הרמב"ם בסוף הל' שבועות בהלכה ט' על הא דמזכיר ש"ש לבטלה ומברך ברכה שאינה צריכה הקרא דלא תשא. ובהי"א שם מביא הקרא דליראה את השם. דלא תשא הוא הלאו. וליראה הוא מיירי בעונש דמלקות. אמנם לא זכיתי להבין דברי רבינו מהרש"א בר"ה (דל"ג א') בתוד"ה הא ר"י. בא"ד דאסרי' וכו' דהביאו תוס' בשם גמ' מתמורה קרא דאת ה' אלהיך תירא. דמיירי בהזכרת ש"ש לבטלה. וכ' על זה המהרש"א דלאו מהאי קרא יליף לה הגמ' שם. אלא מקרא דליראה את השם הנכבד. והאי קרא את ה' אלהיך תירא דרשינן ליה בדוכתא אחריתא לרבות ת"ח. הנה באמת דדרש רע"ק האי קרא בפסחים (דכ"ב ב') ובב"ק (דמ"א ב') ובקידושין (דנ"ז ב') לרבות ת"ח. אבל הדרשא שלו הוא רק ממלת את. דאתא לריבוייא. אבל עיקר קרא באמת דרשי' להדיא בתמור' כמ"ש התוס' בר"ה. דמיירי בהזכרת ש"ש לבטל'. ואדרב' הילפותא דהביא רבי' מהרש"א מקרא דלירא' את השם נדח' שם בגמ'. ומוקי לה על מקלל חבירו בשם וצע"ג]:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
רש״ש · בְּרָכוֹת ח׳ ה׳
א׳
ברע"ב ד"ה כל חותמי ברכות כו' ברוך ד' אלהי ישראל כו' ועד העולם חונן הדעת וברש"י הנוסח בא"י כו' ברוך חונן הדעת. והנה בהרע"ב ליתא לברוך השני וכן ה"ל נכון. דמה לנו להזכיר ב' פעמים ברוך. אכן בגמ' תענית (ט"ז ב') איתא ג"כ לברוך הב' כ"פ. וכן ברמב"ם פ"ד מהל' תענית. ולכאורה ה"נ דבמקדש בכל הברכות כולן ובכל יום אף שלא בתענית היו חותמין בנוסח זה. ולא עמדתי על דעת רש"י שהתחיל בחונן הדעת. ובגמ' שם התחיל מברכת גואל ישראל שהיא הראשונה שמאריכין. ותוקעין בה בתענית ובהם אתי ועסיק שם. והרמב"ם לא הזכיר זה אלא בהל' תענית ובה ז' ברכות וצ"ע בזה:
ב׳
שם [ברע"ב שם התקינו עזרא כו' (רש"י)] כ"ה ביומא (ס"ט ע"ב) ויברך עזרא כו' רג"א ברוך כו' מן העולם ועה"ע וע"ש בפירש"י:
