בְּרָכוֹת ח׳ · א׳

בית שמאי אומרים מברך על היום - ברכת קידוש:

אב"י ובאחת מדרשותי אמרתי ת"ל דבר נאה ומתקבל בענין זו הפלוגתא של ב"ש וב"ה. ואתאר אותו במחוג' המשל. דהיינו בעה"ב אחד וסוחר גדול רוצה לעשות נסיעה למרחוק ועומד בעלות השחר להכין לדרכו פעמיו בעוד המשרת שלו המוליך העגלה משוקע בתרדמה. בודאי הבעה"ב החכם עיניו בראשו. לדעת שהחריצות והחפץ להשתכר ע"י נסיעה זו. המעוררים הבעה"ב עצמו משינתו ואינם מניחים אותו לישן ולהתעצל אפי' רגע אחד. אינם נמצאים בלב ונפש המשרת שלו. אשר זר מעשהו. שכל עבודת פרך הנסיעה היא עבודה שהיא זרה לו. ואיננה מביאה לו שום ריוח. וע"כ עצל טמן ידו בצלחת אוהב מנוח' במט'. במעט שנות. מעט תנומות. מעט חיבוק ידים לשכב. ומפני זה כשירצה הבעה"ב שגם המשרת יזדרז כמוהו ויאסור העגלה בלי שהוי והתמהמהות יערים וישתדל להכין לו עוד קודם שיקום מהמטה דבר מאכל ומשקה בכדי כשיקום מיד יהיה יכול למלאות נפשו. ואזי כשיקרא לו לעמוד ולאכול. לא ישהה. כי הוא ימהר לתועלת עצמו וגדולה לגימה שמקרב' הרחוקים (כסנהדרין דף ק"ג ב'). והנמשל הוא הנשמה והגוף. שהנשמה היא כבעה"ב. והגוף הוא כמשרת שלו. וכשרוצה הנשמה לעשות נסיעה ולהתעלות עצמה אל רום המעלה בהכנסת שבת. אזי השאור שבעיסה מעכב והגוף בעוכרו. כי אין לו תועלת חומרי בהתעלות הרוחני. וע"כ כשנרצה להביא החומר הזה שיזדרז ג"כ בהשתדלות של התעלות הנשמה ויהיה לה לאחיעזר ולכל הפחות לבלי לעכב עליה. אנחנו צריכים לקשר את ההתעלות הזה עם איזהו תענוג גופני. כיין דקידוש. ועל קוטב וציר העיון הזה תסוב הפלוגתא שבין ב"ש וב"ה. שב"ש סוברים שמזכירים תחלת קדושת היום שבה נזכר התכלית העיקרי של ההתעלות הנשמה ביום הקדוש הזה. ואח"כ בפה"ג שהוא טפלה שהיא ברכת הנאה הנשפעה ג"כ להגוף. וב"ה חולקים ואומרים שמזכירים אדרבה תחלה בפה"ג. שהיא ככוס יי"ש שנותנים תחלה להעבד המשרת להזדרז באסירת העגלה ולעמוד לימין אדוניו הנפש. בשומו לדרך פעמיו להתנשא במרכבת ישועה ולהתעלות בקדושת שבת כל זה אמרתי בדרך צחות: