בְּרָכוֹת ד׳ · ב׳

רבי יהודה אומר עד ארבע שעות - זמניות. מעהש"ח עד צאת הכוכבים. והוא שליש היום. וה"ה לת"ק וי"ו זמניות. וקי"ל [א"ח פ"ט] דמצוה מן המובחר להתפלל מיד אחר הנץ החמה. דהיינו סמוך לק"ש שקרא עם הנץ החמה. וכדי שיסמוך גאולה לתפלה. ולכתחלה כר"י ובדיעבד כת"ק. ובעבר חצות. יתפלל מנחה ואחר כך תשלומי שחרית:

ונ"ל דזה הכריח לרש"י לפרש דמ"ש הברייתא וישמחו בי חברי. דר"ל בכשלוני. ולא רצה לפרש שהתפלל שישמחו בו חביריו באמת (אב"י וכמ"ש המהרש"א בח"א) דא"כ הו"ל להתפלל תחלה שישמח על חביריו כדי להתפלל על חביריו תחלה. אע"כ שמלת שלא שבתחלת התפלה קאי ג"כ על וישמחו בי חבירי. ור"ל שאל ישמחו בכשלוני. הרי שהתפלל תחלה על חביריו. אמנם נ"ל דדוקא בגופניות ראוי להתפלל תחלה על חבירו. אבל בכל רוחניות. זהו אהבת עצמו קדושה ורשאי אדם להקדים להתפלל על עצמו שלא יכשל בחטא ושיעשה מצות עשה יותר תחלה וקודם שיתפלל על חבירו בב' אלו. תדע וכי מצוה שמזדמנת לב' בנ"א. וכי ס"ד שמחמת אהבת חבירו שמחוייב. יניחנה שיעשה אותו חבירו ולא הוא. והרי כתיב וכפר בעדו ואח"כ בעד כל קהל ישראל. ותנן שניהן רצין ועולין בכבש (יומא רפ"ב). והרי אפילו בבנו שחיובו על אביו אמרי' (קדושין כ"ט ב') מצוה דגופיה עדיף. וכ"ש בלאו. דלא אמרינן לאדם חטא. כדי שיזכה חבירך (שבת דף ד' א'). וה"ה נמי לענין התפלה להנצל מחטא רשאי להקדים התפלה שעל עצמו יותר משעל חבירו: (אב"י ועי' סוטה דף כ"ב א' גבי ההיא בתולה דשמע לה רבי יוחנן דאמר' יהר"מ שלא יכשלו בי בנ"א ולא התפללה בהיפוך שלא אכשל בבנ"א ואפשר כמ"ש מהרש"א שם דהיתה יודעת בנפשה לאוקמה). ואמנם נ"ל פי' התפלה היקרה זאת שהתפלל על ג' מכשולים שאפשר שיקרו בלימודו בביהמ"ד. א) בשיהיו דבריו בלתי ברורים רק כמלתא דמשתמע לתרי אפי. ועי"ז יטעו השומעים בכוונת הרב ויהיו נכשלים. וכעין שקרה לאנטיגנוס שתלמידיו צדוק ובייתוס טעו בשמעם דברי רבם הוו כעבדים המשמשים הרב שלא ע"מ לקבל פרס וחשבו הם שאין שכר ועונש בעה"ב. ואירע עי"ז תקלה גדולה שנתפרדו עי"ז ב' משפחות מישראל שיצאו למינות. על זה התפלל הכא שאל יארע לאחרים תקלה על ידי. ר"ל ע"י דבורי. אלא יהיה דעת שפתי ברור מללו. ב) מכשול שני גדול מהראשון אפשר שיקרה בשיטעה הוא עצמו בהדין. והשומעים יטעו גם הם ויסכימו לדבריו. על זה התפלל הכא ולא אכשל בדבר הלכה ח"ו. ג) כשלון השלישי שאפשר שיקרה בלמודו. כשיטעו שומעי דבריו בסברא. כי לא יכוונו הם להאמת ויחלקו עליו. כי לא יהיה סגנון דבריו מקובלים באזניהן ויארע עי"ז מחלוקת ביניהן וכעין שקרה שקרעו ס"ת בחמתן (יבמות צ"ו ב') וכעין מחלוקת רבי אליעזר וחכמים בתנור עכנאי בהזהב. על זה התפלל הכא ואמר. וישמחו בי חבירי. וכר' אבא שהתפלל יהא רעוא דאימא מלתא דתתקבל (ביצה ל"ח. א'). ואחרי כן פי' ג' המכשולים הנ"ל שלא אומר בכל אחד לא די על טמא טהור. שיהיה מכשולים להקל בדבר החמור. אלא גם לא אכשל להחמיר בדבר הקל בשאומר על טהור טמא (וברי"ף ורא"ש הגירסא להיפך. וצריך לומר שפירושו לא זו אף זו) לא על מותר אסור ולא על אסור מותר (ולא אמר על פטור חייב ולא על חייב פטור דהרי אלו הג' הם כללות התורה כולה. משום דפטור וחיוב לא שייך רק בדין שצריך ב"ד ואחרי רבים להטות). ואח"כ התפלל בעד חביריו ולא יכשלו חבירי בדבר הלכה שיאמרו הם ואשמח בהם. שיהיו דברי אמת שיאמרו מקובלים באזני. ולא התפלל בעדם גם בעד המכשול הראשון. שלא אטעה להבין מדבריהם הפך מכוונתם. ואטעה בדין. כי זה כבר התפלל שלא יכשל בדבר הלכה. ודו"ק). (אב"י ובספרי פירשתי דברי תלמידי ר"נ בה"ק בשאלתם "מה מקום לתפלה זו". ששאלו ב' שאלות. א) דביהמ"ד הוא מקום העיון והשכל והוא דרך הקירור והדרישה (קאלטער וועג דער פארשונג אונד רעפלעקציאן). לא מקום התפלה. שעיקרה בחום הלב והתלהבות הרגשותיו לאבינו שבשמים. וזהו ששאלו על המקום. מה מקום: ב) שאלו על תכונת ותואר תפלה בעצמה. והנה ע"ר זצוק"ל בירר די ביאור עומק כונת התפלה וממילא מתורצת שאלת המקום ודו"ק. אמנם גם התפלה שהתפלל אחר הלימוד לכאורה תמוה. דלמה לא הסתפק עצמו התנא האלהי הזה. להודות על חלקו בלבד. ולמה גינה לכאורה כמה מבני דורו. ולדעתי הקלושה אמר כן. משום דמי שיושב חבוש וגלמוד בביהמ"ד טמון בירכתי בית העיון הקדוש. אשר בתוך זמן זה הכל הוא בחוצות ובשוק העולם מלא מרוצה ותנועה. והבנ"א הסוחרים והפועלים יוצאים דחופים ומבוהלים בדבר העסק החומרי. להשתדל בחריצות אחר רבוי הממון והקנינים. באמת הת"ח כזה המתבודד. כשיוצא מדלתי ביהמ"ד החוצה נראה בעיני עצמו. וכ"ש בעיני ב"ב וקרוביו ושארו זו אשתו. כעצל טמן ידו בצלחת. וכמתרפה במלאכת החיים. וע"כ צריך הת"ח לדבר בעצמו אל לבו דברים יורדים חדרי בטן ונופחים רוח חיים תוך פנימת נפשו. להרגיש גודל יקרותו וכנשר יגביה עוף על כל השואפים על עפר ארץ בהבלי הזמן. וע"כ השליך התנא האלהי הקדוש דברי גנות ובזיון כנגד השוגים והמבלים ימיהם בטרדות העולם העובר. תוך התודה שנתן לה' על חלקו. ועי' תענית (דף כ' ע"א) ותבין).