נִפְגַּם הַזּוֹבָן, אוֹ עֶרְיָה שֶׁל נְקֵבָּה בַּמֻּקְדָּשִׁים, נִפְגַּם הַזָּנָב מִן הָעֶצֶם, אֲבָל לֹא מִן הַפֶּרֶק, אוֹ שֶׁהָיָה רֹאשׁ הַזָּנָב מַפְצִיל עֶצֶם, אוֹ שֶׁיֵּשׁ (בָּשָׂר) בֵּין חֻלְיָא לְחֻלְיָא מְלֹא אֶצְבַּע:

שתהא נפרכת. נעשית פירוכים ופתיתים כשממשמשים בה. ואין הלכה כר׳ יוסי. וכל הני מומין דחשיב במתניתין ששוחטין עליהן את הבכור ילפינן מקראי, דכתיב (דברים ט״ו:כ״א) וכי יהיה בו מום, כלל. פסח או עור, פרט. כל מום רע, חזר וכלל. כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואינו חוזר, אף כל מומין שבגלוי ואינו חוזר:

נפגם הזובן או עריה של נקבה במוקדשין כו': זובן הוא העור התלוי בזכרות הבהמה שהגיד מתקשה משם ואם נחתך הכיס מעיקרו אינו מום ואם נפגם הגיד עצמו אינו מום לפי שאינו בולט בבהמה כמו שאמרנו ועל כן אין חוששין לחסרונו: ועריה כלי הנקבות הבולט ממנו על שטח הגוף נפגם: ומה שאמר במוקדשים לפי שהבכור לא יהיה אלא זכר והתועלת שיש כשנודע המום ממיוחד בנקבה הוא לשאר קדשים. מפציל עצם שיהא קצה של זנב כשתי זנבות ובכל אחד משתיהן עצם או שיהיו החוליות רחוקות זו מזו כמו שאמר:

נפגם הזובן. כתב הר"ב אבל ניטל לא הוי מום דחוזר לאיתנו. גמ'. ומעשה שהיה. ואל תתמה שהרי בטרפות אתה מוצא כן בניטל הטחול כמו שפי' הר"ב במ"ב פ"ג דחולין:

מפציל עצם. פי' הר"ב נקלף העור והבשר כו'. וכן פירש"י. והקשו התוס'. דאין זה לשון המשנה והגמרא. והל"ל נקלף. ופירשו כפירוש האחר שכתב הר"ב. וכן פי' הרמב"ם: