חָטְמוֹ שֶׁנִּקַּב, שֶׁנִּפְגַּם, שֶׁנִּסְדַּק, שְׂפָתוֹ שֶׁנִּקְּבָה, שֶׁנִּפְגְּמָה, שֶׁנִּסְדְּקָה, חִטָּיו הַחִיצוֹנוֹת שֶׁנִּפְגְּמוּ אוֹ שֶׁנִּגְמְמוּ, וְהַפְנִימִיּוֹת שֶׁנֶּעֱקָרוּ. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, אֵין בּוֹדְקִין מִן הַמַּתְאִימוֹת וְלִפְנִים, אַף לֹא אֶת הַמַתְאִימוֹת:

ניקבה מלוא כרשינה. שיש בחלל הנקב שיעור גרגיר של כרשינה, בין שהנקב ארוך בין עגול, אם יש בכולן כדי להצטרף בחללו כשיעור גרגיר של כרשינה, הרי זה מום:

חוטמו שנקב שנפגם שנסדק שפתו שנקבה כו': חוטיו החיצונות שנפגמו או שנגממו והפנימיות כו': וכן אם ניקב הבשר המפסיק האף לשני נקבים עד שיהא עובר בין שני הנקבים אם היה לו בחלק הנראה על פני האדמה הרי הוא מום ואם היה תחת העור ר"ל לצד העליון מן האף אינו מום: וחוטיו החיצונות הן שני החוטים הבולטים בגופו של חיך קרוב לשיפוע כובע והן נראין לעין בשעה שפותח בעל חיים את פיו וחוטיו הפנימיות הן הפיקות והן הנה שקורא ר' חנינא מתאימות מפני שהן מזדווגות ויש אומרים חוטיו שיניו וחוטיו הפנימיות הטוחנות: וכבר ידעת שהפגימה היא חסרון וסדיקת בקע: ונגממו הוא שרזו ונימקו עד שלא נשאר בהן אלא רושם מעט ואינן בולטות כמו שהיו והכל מודים שמן הפיקה ולפנים אל הגוף אין חוששין לחסרון ולא יהיה שם מום אמרו מום כלל פסח או עור פרט כל מום רע חזר וכלל כלל ופרט וכלל אין אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואינן חוזרים אף כל מומין שבגלוי ואינם חוזרים לפיכך אין אנו קורין למה שאירע בפנים מבית הבליעה ובני המעים מום והמחלוקת הוא בפיקות עצמן שהחכמים אומרים אם נעקרו מעיקרן הרי הוא מום ור' חנינא אומר שהן עצמן כלפנים ואין הלכה כר' חנינא בן אנטיגנוס:

חוטמו שנקב כו'. פי' הר"ב. והוא שנקבו מחיצות החיצונות כו'. ואנן ילפינן מכלל ופרט וכלל כו'. כמ"ש בר"פ. ועמ"ש שם [*ועי' לקמן]:

שפתו כו'. בת"כ כללינהו בכלל חרוץ. ולא ידעתי למה לא כלל נמי חוטמו שנקב כו'. וז"ל הרמב"ם בפ"ז הי"א] מה' ביאת מקדש. כל עצם שבגלוי שנחרץ בו חריץ. הרי זה מום. והוא בכלל חרוץ האמור בתורה. וע' מ"י:

שנגממו. ל' הר"ב נימוקו. דנגמם ממילא משמע ולא בידי אדם. אבל היכא דתנן גומם מפ' הר"ב כורת כמ"ש במ"ד פ"ב דכלאים. ול' הרמב"ם בכאן. נגממו. הוא [שנחתכו] ונימוקו וכו':

והפנימיות שנעקרו. שהרי בעת שפותחת פיה וצווחת. הן נראין חסרין. הרמב"ם פ"ב מה' אסורי מזבח: