הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ לְזָרְעָהּ שְׂעֹרִים, לֹא יִזְרָעֶנָּה חִטִּים, חִטִּים, יִזְרָעֶנָּה שְׂעֹרִים. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹסֵר. תְּבוּאָה, לֹא יִזְרָעֶנָּה קִטְנִית, קִטְנִית, יִזְרָעֶנָּה תְבוּאָה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹסֵר:
הטקסט מוצג עם ניקוד
המקבל שדה מחבירו לזרעה שעורים לא כו': דיני משנה זו הם כפי שינוי הארצות ועיקר הדבר הוא כשיפסוק עמו לחרוש שדה ולזרוע מין ממיני הזרעים יש לו לזרוע מה שהזיקו בקרקע מעט מאותו הדבר שפסק עמו ולא יזרע מה שהזיקו גדול ממנו ועושים בזה על פי שיודעים בטבע אותו המקום בזריעה מן המתעסקין בחרישתה ועבודתה:
המקבל וכו' פירש הר"ב בחכירות. דאי בקבלנות הא אמרינן [דף ק"ד] תכחוש ארעא ולא תכחוש מרה. והרי הוא נהנה בשינוי של זה. רש"י. ופירש נ"י ולא לכחוש מרה. מפני שהשבח יהיה מעתה בכיסו והוא טוב לו משישאר אותו שבח עצמו בקרקע. ע"כ. והמגיד בשם הרמב"ן כתב דאדרבה כשהיא בקבלנות לא ישנה. שהרי יש לו חלק בגוף התבואות ויכול לומר בזו אני רוצה. וכן מפרש המשנה *) בקבלנות עכ"ד המגיד. ולי נראה לתרץ דאי משום הא לא איריא. דהא בחכירות נמי תנן במשנה ז' דנותן לו מתוכה. ואם כן יכול לומר בפירות שהתניתי מקרקע שלי אני רוצה. אלא ודאי דזו אינה טענה כשנותן לו שיווי מדות כורין שהתנה. וכן בקבלנות כשנותן לו החלק שהתנה שהרי לפי הערך הן גדלים אם חטין חטין אם שעורים שעורים. ואדרבא מרויח דלכחוש ארעא. ולא לכחוש מרה. וא"ת מאי דוחקייהו דרש"י ורמב"ן דמוקמי למתניתין אי בחכירות. אי בקבלנות. לוקמא בתרווייהו דהא איכא אנפא בין בחכירות בין בקבלנות דמצי בעל הקרקע לעכובי. הא מלתא לא קשיא משום דבגמרא דף ק"ד אמר רב פפא ממתניתין ג' ואילך דאיתא בקבלנותא ליתא בחכרנותא. ודאיתא בחכרנותא ליתא בקבלנותא. ועיין במשנה דלקמן מה שאכתוב עוד בזה בס"ד:
רבן שמעון בן גמליאל אוסר. כתב הר"ב שקשה לקרקע כשזורעין אותה שנה ממין זה וכו'. הכא נמי פסק עמו חטין שמא הוא זרעה חטין בשנה שעברה. ואם יזרענה זה שעורין. נמצא זה מקלקלה. רש"י:
תבואה לא יזרענה קטנית. פירש"י שהקטנית מכחשת הקרקע יותר מן התבואה. ע"כ. ונ"א דגרס בהפך כן הוא הגירסא [בירושלמי ו'] ברי"ף. וכן כתב הרמב"ם בחבורו [שם] ומהר"ר ואלק כהן תמה בש"ע סימן שכ"ד דכי פליגי בסברא הידוע לעובדי אדמה איזה מכחשת יותר. וכתב שבחלק דרישה כתב ישוב לזה. ולא זכינו עדיין לאותו חבור. אבל לכאורה אפשר לומר דהאי תנא בארץ ישראל קאי. וכדאיתא בגמרא אמתניתין דהכא. והרי"ף והרמב"ם לא היו דרים בארץ ישראל. ולפיכך לא נתפרסם אצלם טבע הארץ והעתיקו המשנה כגרסא הידועה אצלם. וכל שכן רש"י וסיעתו שהיו רחוקים הרבה מארץ ישראל:
