הַשּׁוֹאֵל אֶת הַפָּרָה, שְׁאָלָהּ חֲצִי הַיּוֹם וּשְׂכָרָהּ חֲצִי הַיּוֹם, שְׁאָלָהּ הַיּוֹם וּשְׂכָרָהּ לְמָחָר, שָׂכַר אַחַת וְשָׁאַל אַחַת, וָמֵתָה, הַמַּשְׁאִיל אוֹמֵר שְׁאוּלָה מֵתָה, בַּיּוֹם שֶׁהָיְתָה שְׁאוּלָה מֵתָה, בַּשָּׁעָה שֶׁהָיְתָה שְׁאוּלָה מֵתָה, וְהַלָּה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, חַיָּב. הַשּׂוֹכֵר אוֹמֵר שְׂכוּרָה מֵתָה, בַּיּוֹם שֶׁהָיְתָה שְׂכוּרָה מֵתָה, בַּשָּׁעָה שֶׁהָיְתָה שְׂכוּרָה מֵתָה, וְהַלָּה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, פָּטוּר. זֶה אוֹמֵר שְׁאוּלָה וְזֶה אוֹמֵר שְׂכוּרָה, יִשָּׁבַע הַשּׂוֹכֵר שֶׁשְּׂכוּרָה מֵתָה. זֶה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ וְזֶה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, יַחֲלֹקוּ:

שנאמר אם בעליו עמו לא ישלם. והכי משמע אם בעל השור עמו עם השואל, שהוא שאול או שכור לי לעשות מלאכתו בשעה שהשאיל לו פרתו, לא ישלם:

השואל את הפרה שאלה חצי היום ושכרה חצי היום כו': מן העיקרים אצלנו בדינים כי מי שתובע ואמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור כלומר שאינו חייב לשלם ולא לישבע שבועת התורה אבל ישבע שבועת היסת שאינו יודע אבל אם אמר לו חמשים יש לך בידי וחמשים איני יודע חייב רצוני לומר שהוא חייב לשלם הכל לפי שהוא מחויב שבועה לפי שהוא מודה במקצת כמו שביארנו בפרק אחרון מכתובות ואינו יכול לישבע כיון שהוא מסתפק באותו המקצת שהיה חייב לישבע עליו והעיקר אצלנו כל המחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם וכיון שהעיקרים האלה הלכות פסוקות מה שאמר בכאן המשאיל אומר שאולה מתה והלה אומר איני יודע חייב אינה הלכה אלא על הענין שאמרנו והוא שיודה לו במקצת ויאמר במקצת איני יודע חייב כגון שיטעון המשאיל שתי פרות מסרתי לך יום אחד בשאילה ויום אחד בשכירות ומתו שתיהן בזמן שאלה ויאמר השואל אחת מהן מתה בזמן שאלה ואחת איני יודע ואז יהיה השיאל חייב שתי פרות על זה הדרך תקיש וגם כן ביארנו בסוף כתובות כי כשטוען חבירו חטים והודה לו בשעורים פטור ואינו חייב שבועת התורה לפי שמה שטענו לו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו ואפילו דמי שעורים שמודה לו בהם אינו חייב להוציא מתחת ידו וכיון שזה מעיקרנו אם כן מה שאומר בכאן ישבע השוכר ששכורה מתה הוא על ידי גלגול וזה שישבע השוכר שבועת השומרים והיא שבועת התורה שמתה כדרכה ואפילו על טענתו שאומר ששכורה מתה וזהו עיקר השבועה וישבעו אותה על ידי גלגול ששכורה מתה או בשעת שכירות מתה: ומה שאומר יחלוקו הוא דעת סומכוס שאמר בכל מקום ממון המוטל בספק חולקים וכבר ביארנו שסברתו דחויה אבל העיקר הקיים שלא ימוש המוציא מחבירו עליו הראיה ואם לא נתברר הראיה ישבע הנתבע שבועת היסת שאינו יודע או ישביע אותו על ידי גלגול שאינו יודע:

שאלה חצי היום וכו' שאלה היום וכו'. [לא] זו אף זו קתני לא מיבעיא שאלה חצי היום ושכרה חצי היום דספק גמור דאיכא למטעי שהכל ביום אחד. וחשיב דררא דממונא [פירוש שבלא טענותיהם יש ספק לבית דין. תוספות ריש פרק קמא] ולהכי קתני בסיפא זה אומר איני יודע. וזה אומר איני יודע יחלוקו. אלא אפילו שאלה היום ושכרה למחר. אית לן למימר יחלוקו. ולא מיבעיא בפרה אחת דספיקא רבה הוא. אלא אפילו בשתי פרות יחלוקו. תוספות. [*וכלומר דאף בזו איכא ספיקא לב"ד. ודררא דממונא הוא. ועיין במשנה ד' מ"ש בדבור המתחיל זה אומר וכו']:

שאולה מתה. אשאל אחת ושכר אחת קאי. ביום שהיתה וכו' קאי אשאלה היום ושכרה למחר. בשעה שהיתה וכו' קאי אשאלה חצי היום. ושכרה חצי היום. רש"י:

חייב. כתב הר"ב הא מתניתין לא אפשר לאוקמה כמשמעה דהא קיימא לן מנה לי בידך. והלה אומר איני יודע ישבע וכו'. פירש איני יודע אם הלויתני. דאיני יודע אם החזרתי תנן בהגוזל בתרא [ד' קי"ח] דחייב. והכי נמי הוה כאינו יודע אם נתחייבתי לך דלא נשתעבדו נכסי השואל לאונסים עד שעת האונס. וכשאומר איני יודע מתי נאנסו. הרי הוא כאומר איני יודע אם נתחייבתי לך. והתוספות נדחקו ליישב משום לשון הסובר [בגמרא ר"פ הגוזל בתרא] דנכסי שואל נשתעבדו משעת שאלה. ע"כ בנ"י. ומ"ש הר"ב היסת. לא מדין המשנה. ועיין רפ"ו דשבועות. ומ"ש הר"ב להכי מוקמינן כגון שיש עסק שבועה וכו'. כגון דאמר ליה שתי פרות וכו'. וע"י גלגול ליכא לאוקמיה כדמוקי לבבא דזה אומר שאולה וכו' ישבע וכו' דיש לומר דהא גלגול שבועה מסוטה ילפינן כדפירש במ"ה פ"ק דקידושין. ולפיכך אין מגלגלין אלא על טענת ברי שלא זינתה שאם היתה מסופקת לא היתה שותה. תוספות והרא"ש. ועיין לקמן דעת הרמב"ם. וכתבו עוד התוספות ואם תאמר אפילו בטוען ודאי לא נגלגל. מגו דאי בעי אומר איני יודע. וי"ל דאין זהמגו. דאין אדם עושה עצמו ברצון מסופק. כי אז נראה. שהתובע אומר אמת. שטוען ברי. והוא אינו יודע. ע"כ. ולהרמב"ם בפ"ב מהלכות שכירות שכתב מגו לאפטורי משבועה לא אמרינן. דדוקא בממון פטרוהו מלהוציא במיגו. אבל בשבועה לא הקילו. לא קשיא ולא מידי. ומ"ש הר"ב כגון דאמר ליה שתי פרות וכו'. זהו שאלה חצי היום וכו' אבל שאל אחת ושכר אחת מוקמינן בשלש פרות ומתו שתים. בחדא מודה ששאולה היתה וחייב בדמיה. והיא מחייבתו שבועה על השניה. ומ"ש ומתו תרוייהו וכו'. פירש"י דאי בדקיימא חדא. וקאמר ליה אחדא שקלה. ואחדא איני יודע וכו'. הוה ליה ההיא דמודה הילך ואיכא מאן דאמר הילך פטור משבועה. ע"כ. ועיין לקמן דקי"ל הכי. ומ"ש הר"ב ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. דדרשינן בפ"ז דשבועות דף מ"ז. שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין ואי בטוען היורש ברי שאין חייב לו אלא חמשים. מה לי הוא. מה לי אבוה. אלא בטוען חמשים ידענא. וחמשים לא ידענא. דאבוה חייב לשלם. דשבועת ה' תהיה בין שניהם ואינו יכול לישבע. ולא בין היורשים דלא הוה ליה לידע ופטורין. ועיין מ"ש רפ"ה דב"ק:

השוכר וכו'. משום דאומר שכורה מתה ובעי למפטר מדין שאלה קרי ליה שוכר. אע"ג דמתניתין מתחלת השואל וכו':

פטור. אפילו משבועה מדלא קתני ישבע כמו בסיפא. וטעמא דמלתא משום דמשאיל טוען שמא. ולא דמי לשבועת השומרים והשותפים שתקנו עליהם שבועה. אע"ג דטענו שמא [כדתנן סוף פ"ז דשבועות] משום דמורי אנפשייהו התירא. מש"ה רמו רבנן שבועה עלייהו. אבל בהא מלתא לא שייכא בה הוראה. דמידע ידע אי שאולה אי שכורה. נ"י. וא"ת וישבע ע"י גלגול דהא משתבע דכדרכה מתה. וי"ל שאין מגלגלין שבועה כטענת שמא של התובע. אלא בדבר *) הדומה] קצת אמת כגון אריסין ושותפין דמורו מקצת התירא להנות מממון חבריהם. כדאיתא בשבועות [דף מ"ח]. וכגון גלגול שבועה דסוטה. שרגלים לדבר שהיא זונה. שהרי קינא ונסתרה. ולכך יש לחוש שמא זינתה אף באירוסין. אע"פ שאז לא היה רגלים לדבר. כי הוכיח סופה על תחלתה. אבל הכא אין רגלים לדבר שמתה השאולה יותר מן השכורה. הלכך מספיקא אין יכול לגלגל עליו לשבע ששכורה מתה. תוספות והרא"ש. ועיין לקמן דעת הרמב"ם:

ישבע השוכר ששכורה מתה. כתב הר"ב הא נמי לא אפשר לאוקמה כמשמעה וכו'. פירש"י ונ"י דלמאי דמוקמינן למתניתין בשיש עסק שבועה ביניהם. כגון שתי פרות. הכי נמי מוקמינן לה. כגון שטענו שתי פרות שאולות. והודה באחת שמתה בפשיעה. וכפר באחת. דהשתא ישבע שפיר משום מודה מקצת. ומיהו הרמב"ם בחבורו סוף פ"ג [מה"ש ופקדון] כתב להך אוקימתא דעל ידי גלגול אע"פ שכתב ברישא לאוקימתא דשתי פרות. וכתב הכסף משנה משום דס"ל דאפילו הכי איצטריך לאוקמא הך בבא דהכא דעל ידי גלגול. ע"כ. ולא ביאר אמאי איצטריך. וצ"ע. ולפיכך נראה לי דודאי לא איצטריך אלא משום דפירושא דע"י גלגול הוא קרוב למשמעות המשנה יותר מאוקימתא דשתי פרות וכו'. להכי העתיק כן הרמב"ם על ידי גלגול. וכן הר"ב בפירושו. וכתב עוד נמוקי יוסף והא דלא (משמע) [מוקמי] שטוענו השתי פרות דמתניתין אחת שכורה ואחת שאולה. דהשתא הוה ליה מודה מקצת כשהודה לו ליתן האחת דמה שטענו הודה לו. משום דמה נפשך אם מודה שאחת קיימת הוה ליה הילך. וקיימא לן דהילך פטור משבועה ואם לומר שמתה בפשיעה ומיחייב לשלומי. הא לא משמע מתניתין הכי. דבשאולה קתני מתה. ובשכורה לא מיירי ולא מידי משמע דשכורה כדקיימא קיימא. ולפיכך הקשו הכי מה שטענו לא הודה לו. ע"כ. ומ"ש הר"ב דהא קי"ל טענו חטין וכו' מפורש במשנה ג' פ"ו דשבועות:

יחלוקו. כתב הר"ב מתניתין סומכוס היא וכו' ואינה הלכה. והא דסתם לן תנא בסומכוס משום דבעי למיתני כולהו דיני חייב ופטור. וישבע. ויחלוקו. ולא משכח בה חלוקה אלא אליבא דסומכוס. כ"י. ומ"ש הר"ב ישבע הנתבע שאינו יודע ופטור. וז"ל הרמב"ם ישבע הנתבע שבועת היסת שאינו יודע. או ישביעו אותו על ידי גלגול שאינו יודע. ע"כ. וזה דלא כשיטת התוספות והרא"ש שכתבתי לעיל דאין מגלגלין בטענת שמא דתובע. אלא כשיש רגלים לדבר. ואם תאמר כיון דסבירא ליה להרמב"ם דאפילו בכי האי גוונא מגלגלים. אם כן ה"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע דהא איהו נמי טען איני יודע וישלם. כתב המגיד שתירצו ז"ל דלא אמרינן מחויב שבועה וכו' אלא כשטוען התובע ברי על עיקר התביעה. והכסף משנה כתב [שם הלכה ד'] ולי נראה דעל גלגול אין אומרים מתוך שאינו יכול לישבע משלם. ע"כ. ולאו דנפשיה היא דאשתמיטתיה שהרא"ש כתב כן בתירוץ אחד ויהיב טעמא דמשבועת ה' ילפינן הלכך אין לנו אלא כיוצא בזה שנתחייב שבועה על עיקר טענתו. ע"כ. ועיין מה שאכתוב במ"ד בס"ד להכריח שזו היא דעת הרמב"ם גם שם דעת הרמב"ן. ואם תאמר להרמב"ם בבבא דתנן פטור אמאי אין מגלגלין. תירץ מהר"ר ואלק בש"ע סימן שד"מ דמוקים לה לאותה בבא כשמאמין המשאיל לשואל דמתה כדרכה. וכמ"ש התוספות בחד תירוץ. ע"ש. ועיין לקמן דעת הרמב"ם בחבורו. אבל מ"ש דישבע היסת. וזה נראה שהוא דעת הר"ב ג"כ מדכתב סתם ישבע ואי על ידי גלגול הוה ליה לפרש. ולפיכך פירשתי כל המשנה כשטת הרא"ש. ותימה בעיני שהר"ב והרמב"ם פירשו במ"ז פרק בתרא דבבא קמא דבטוענו התובע בשמא פטור מדיני אדם לגמרי ותלמוד ערוך הוא כמ"ש שם. וזה באיני יודע אם החזרתי. אבל באיני יודע אם הלויתני. כה"ג דלא תבע ליה בברי פטור אף לצאת ידי שמים כמ"ש שם הרא"ש וכ"כ בח"מ סימן ע"ה. והכא כאיני יודע אם הלויתני הוא כמ"ש לעיל. וצ"ע. וכן צ"ע בלשון הרמב"ם בפ"ג מהלכות שאלה והעתיק לשונו הטור סימן שד"מ שכתב ג' חלוקות. אחד. משאיל ברי ושואל שמא. שנית. שואל ברי והמשאיל שמא. שלישית. שניהם שמא. וכתב המוציא מחבירו עליו הראיה. ואם אין לו ראיה ישבע השוכר וכו'. דמשמע בהדיא דבטענת שמא דמשאיל משביעין נמי היסת לשואל. שוב מצאתי למהר"ר מרדכי יפה זלה"ה בספר הלבוש שנדחק ליישב זה. וכתב שחששו בכאן שיהא מורה היתר לומר כיון שבשעה אחת נטלתי. ובתביעה אחת וטענה אחת בא עלי. מי החליט לומר שזו שאולה וזו שכורה. איפוך אנא. או יאמר כבר נשלם זמן השאלה. והתחיל זמן השכירות. וכה"ג. לכך הטילו עליו שבועת היסת. שידקדק בענינו קודם שישבע שלא ישבע לשקר. עכ"ד. ועדיין לבי נוקפי שאחרי שדין חדש הוא אשר כבר לא היה. אלא שהרמב"ם מתוך לשונו השמיענו בכאן דמשביעין היסת אפילו בטענת שמא דמשאיל. ואילו מדעת עצמו ומסברא דנפשיה הוא שכתב כן. הוה ליה לכתוב יראה לי וכיוצא בזה. שכן הוא דרכו בכל החבור. ולכך נראה בעיני יותר שאין דעת הרמב"ם. שכל החלוקות שוות אלא בדין המוציא מחבירו עליו הראיה. אבל בדין ישבע וכו' אינם שוות. והא כדאיתא והא כדאיתא. וסמך על מה שביאר במקומו בהלכות טוען פרק א' שאין משביעין היסת על טענת ספק. ולא כלל אלו ג' חלוקות. אלא לאפוקי מהחלוקה הרביעית ששניהם טוענים ברי שכתב דמגלגלים. משא"כ בשלש חלוקות אלו דיש כאן שמא. או לתובע או לנתבע או לשניהם דאין מגלגלין כלל. והנה כמו שעינינו הרואות שבחבורו חזר בו ממה שכתב בפירושו בששניהם טוענים שמא דמגלגלים שהרי בחיבורו לא כתב דין גלגול אלא בששניהם טוענים ברי. אף אני אומר שגם מדין שבועת היסת שכתב בפירושו בטענת שמא דתובע. חזר בו בחבורו. ואם כן דברי הר"ב שכתב ישבע וכו'. נמשך לדברי הרמב"ם בפירושו. אבל אפשר שכפי חיבורו אינם. והדבר צריך תלמוד: