בָּבָא מְצִיעָא ח׳ · א׳

השואל את הפרה ושאל בעליה עמה שיעשה בעל הפרה בעצמו מלאכת השואל. ואף דאי אפשר שישאלנה עמו ממש, דהרי גוף המשאיל מיד כשהבטיח לעשות מלאכתו הו"ל שאול שלו, מדאין בו עניין לקנין אחר, [ועיין לעיל פ"ו סי' י' ופ"ז סי' ח'] משא"כ הפרה אינה נקנית עד שימשכנה. אפ"ה משכחת לה שיהיה נשאל עמה ביחד, בדקיימה פרה בחצר השואל בשעה שנתרצה להשאל עם פרתו, או דמיירי שהתנו שלא יהיה המשאיל נשאל עד שימשך הפרה [ולתוס' ורא"ש דגם בעלים אינן נקנין באמירה עד שעה שמכין א"ע לעשות מלאכת השואל. א"כ על כרחך קו' הש"ס דקאמר בעלים באמירה, ר"ל מסתמא כשנתרצה, מיד מכין א"ע. אמנם לש"ך [שמ"ו] באמירה לחוד סגי]:

ובש"ס [דצ"ד ב'] אמרינן דשבוי' בשואל ילפינן מדכתיב ונשבר או מת, והוי סגי בדכתיב בלי או. אלא או לרבות שבויה. ומקשינן תו הניחא לר' יונתן, אלא לר' יאשי' ק', דתניא, ומקלל אביו ואמו, אין לי אלא אביו ואמו, כל א' לבד מנלן, ת"ל אביו ואמו קלל, דברי ר' יאשי', ר' יונתן אומר משמע שניהן כא' ומשמע כ"א בפ"ע, עד שיפרוט לך הכתוב יחדו, וכו'. הנה מ"ש רבי יונתן משמע שניהן כא' ומשמע כ"א בפ"ע, אי"ל דה"פ דיוכל להיות משמע כך או כך, ולפיכך בכל שאר דוכתא לפעמים משמע כך ולפעמים כך, הכל לפי המקובל או לפי המסתבר, ליתא, דא"כ ל"ל יחדו. ואי"ל דיחדו צריך היכא דמסתבר איפכא, ליתא דא"כ במקלל דלא כתיב יחדו, ע"כ דאזלינן בתר המסתבר, וזה א"א לומר שיהיה מסתבר שהתורה חייבתו סקילה, אפילו במקלל א', דלמא דוקא בקלל שניהן החמירה תורה בעונש המקלל יותר מבעונש המכה. אע"כ מ"ש ר' יונתן משמע וכו' ומשמע וכו' ר"ל בין שקלל שניהן או שקלל א' חייב סקילה [ועי' תוס' יומא דנ"ח א' ד"ה רבי, שלא כתבו כן]. א"כ ק"ל מ"ש בתורה ולקחתם לכם פרי עץ הדר וגו' דלא כתיב גבי' יחדיו, וכי ס"ד דלר' יונתן יהא סגי בא'. ואת"ל התם מדכתיב ולקחתם לקיחה תמה [כמנחות כ"ז א'] והיינו בין בתמות הפרי או המינים, ולר' יאשיה דבל"ז משמע כולם יחדיו צריך לקיחה תמה לתמות הפרי, עכ"פ ק"ל כיון דלקיחה תמה של הפרי א"צ רק ביום ראשון [כסוכה ל"ו ב'], א"כ לקיחה תמה של המינין נמי יהיה יוכל לצאת בשאר הימים בא' מהמינין. ואת"ל באמת לר' יונתן יוצא בשאר ימים במין א' [וכ"כ י"מ חוס' מנחות כ"ז א' ד"ה ולקחתם], ולא קיי"ל כוותיה. עכ"פ הרי כתיב וקשרתם לאות על ידיך ולטוטפות וגו', והרי אף דאין מעכבין זא"ז, דהא דכל זמן שבין עיניך יהיו שתים [כמנחות דל"ו] היינו כשרוצה ללבוש שתיהן, ילבוש תחלה של יד [כתוס' ערכין ד"ג ב'], והרי עכ"פ שניהן צריכין יחד למצוה ומנ"ל. אמנם ראיתי בשטה מקובצת כאן שכתב וז"ל קבלנו מרבותינו דפלוגתת ר' יאשי' ורבי יונתן אינו רק בדבר שיש בו מניעה כלא תחרוש ולא תקלל אבל לא בעשה. א"כ נחה דעתינו במקצת דברוב ל"ת שכתובים בויו כבר העירו די רבעתוס' [ב"מ קט"ו ב' ד"ה שנאמר, ובמנחות דנ"ח ב' ד"ה אין]. [אב"י נבהלתי משמוע הרי גמרא ערוכה היא יומא. [נ"ז ב'] בולקח מדם הפר ומדם השעיר דפליגי רי"ו וריא"ש גם בעשה. ותו הרי במנחות [ד"צ ע"ב] במן הבקר ומן הצאן דגם שם פליגי ר' יאשי' ור' יונתן במצות עשה. השבתי לבני הרב המאה"ג שליט"א אי משום קושיתך במנחות בעינא הוה למימר לך דהתם אינה עשה מחוייבת כתפילין ולולב וכדומה, דהרי בנדבה מיירי קרא, והיינו עשה דמצוה ולא עשה של חיוב, תדע, דהרי בונשבר ומת נמי ס"ד דפליגי, אף דהוי נמי עשה. אע"כ דהתם עכ"פ אינה עשה של חיוב. אמנם משום קושיתך ביומא מוכרחני לקיים קבלת רבותינו בשטה מקובצת דבקדשי' לא קמיירי כלל זה. דהרי בכל התורה חולין מקדשים לא גמרינן, ואף שנראה קצת כמלתא בלא טעמא, אפ"ה כך קבלו רבותינו ז"ל]. אולם כמדומה עדיין נשארים לנו עוד כמה ל"ת שלא הביאום רבעתו"ס, כגון שארה כסותה ועונתה לא יגרע וכי ס"ד דלא עבר רק בגרע שלשתן יחד. ואף את"ל דלשון גרוע מהכלל משמע, ואין גרוע בלי שארית, כמו גורע בפדיונה ויוצאת [קדושין דט"ז א'] , עכ"פ הרי קמן קושי' חזקה לר' יאשי' דמה נעשה ביום שידובר בנו מהכתוב מכה אביו ואמו מות יומת, דלא כתיב בתרי' אביו הכה אמו הכה, וכי ס"ד דלהכי אינו חייב רק בשיכה שניהן. והניחא למ"ד מקשינן הכאה לקללה [כסנהדרין דפ"ה ב'], א"כ י"ל אין היקש למחצה [ככריתות כ"ב ב'], אלא למ"ד לא מקשינן, מאכ"ל. ואת"ל דר' יאשי' ס"ל באמת כמ"ד דמקשינן. עכ"פ שעו עיני מיני דעת דהיכא ס"ד דאי לא כתיב אביו קלל אמו קלל דהוה משמע שניהן כא', הרי כ' גם קרא אחרינא, איש אשר יקלל את אביו ואת אמו, ואי ס"ד דמשמע שניהן כאחד את את ל"ל. והקב"ה יאיר עיני להבין כל סתום ועמום מעינים כהות בתורתו הקדושה:

במשנה או שכר בעליה עמה. בגמ' צ"ה ע"ב תנן כו' השואל הפרה ושכר כו' ובמשנה לא נזכר עוד הפעם בשואל גבי ושכר בעליה ונ"ל דהש"ס הוסיף זה לביאור לומר דהשואל דרישא קאי ג"כ על שכר בעליה דלא תימא דלצדדין קתני ואו שכר קאי אשוכר פרה (וע"ד שתירץ רנב"י בב"ק ע"ז בברייתא דטרפה בהמה ואכלה ע"ש וכן בש"מ) וזה מוכח מסיפא דלא תני ואח"כ שאל הפרה או שכרה: