מדרש אגדה · דברים פרק כ״א

ויצאו זקניך. מיוחדין:

ושופטיך. זו סנהדרין גדולה שיוצאים כולם למדידת עגלה ערופה:

ומדדו את הערים. מצוה במדידה, מהיכן מודדין אותו במקום שהוא חלל שוכב:

עגלת בקר אשר לא עבד בה אל נחל איתן. אשר לעולם לא נעבד:

דורשי רשומות אמרו כך היתה העגלה שלא נעשה בה שום מלאכה והנחל שלא נעבד ולא נזרע. ולמה כדי שעגלה זו לא תכיר המקום ולא (תזרע) [תשתה] מן הנחל שלא יהיה שום דרך ללכת בו, ומה שאמר וערפו שם את העגלה בנחל שמכים אותה בידה בעורף כדי שתצא מן הנחל ותלך אל בית הרוצח:

וכל זקני העיר הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם. ועונים ואומרים ידינו לא שפכה. וכי בחשדא הם עומדים זקני העיר שהם הרגו אדם שצריכין לומר לו כך, אלא כך הם אומרים א בא לידינו אדם זה ופטרונוהו בלא אכילה ושתייה ולינה:

ועינינו לא ראו. שביקש ללכת ופטרנוהו בלא לוייה:

והכהנים מתפללים ואומרים כפר לעמך ישראל, כלומר גלה לעמך ישראל מי היה הרוצח ולפי שכפר יש לו לשונות הרבה לפי שכפרה היא כמו סליחה, שנאמר כי ביום הזה יכפר וגו' (ויקר' טז ל), וכפרה לשון ביטול, שנאמר וכפר בריתכם וגו' (ישעי' כה יח), והנה לשון גלוי, לכך היה הקב"ה עושה להם נס:

ונכפר להם הדם. שהיתה העגלה מתלעתת והתולעים היו הולכים עד בית הרוצח, והתולעים היו הורגים את הרוצח אם זקני העיר צדיקים והכהנים הגונים, ואם היו רואים שלא היתה הולכת כופין אותה שהם מכים אותה בקופיץ והיתה אסורה בהנאה שבנחל היו מניחין אותה על העגלה הערופה בנחל:

והכהנים אומרים יכפר, זה לשון כפרה, והקב"ה היה מכפר להם, שנאמר ונכפר להם הדם, ולכך היתה בטלה ממלאכה, שנהרג בטל ממלאכה מלעשות עוד, ולכך היה הנחל איתן שהרוצח היה איתן שלא חס עליו, כמה דתימר גוי איתן (ירמיה ה' ט"ו), לכך לא נעבד ולא זרע שהוא וכל זרעו נהרג, כמה דתימר קל דמי אחיך צועקים וגו' (בראשית ד י):

ואתה תבער הדם הנקי מקרבך. שאם נמצא הרוצח אחר עריפת העגלה היו חייבים להרגו, ואם עושין כן אותה שעה עושין את הישר בעיני ה'. לכך נאמר כי תעשה הישר בעיני ה':

כי תצא למלחמה. אינו אומר במלחמת מצוה ובכיבוש הארץ, שכבר הקב"ה אמר עליהם לא תחיה כל נשמה (דברים כ טז):

אשת יפת תואר. בין בתולה ובין בעולה ובין אשת איש ובין פנויה:

והבאתה אל תוך ביתך. למה התיר הקב"ה ליקח גויה במלחמה, כדי שלא ישכב עמה בגויות, וכל כך למה בעבור יצר הרע, אמר מוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות, ולא יאכלו בשר תמותות נבלות:

וגלחה את ראשה. לכך צוה הקב"ה לעשות כך, שתתגנה בעיניו ולא יקחנה:

ועשתה את צפרניה. לשון ריבוי, מה גילוח כיעור, אף עשיית צפרנים כיעור:

והסירה את שמלת שביה. הם היו טמאים מע"ז:

ובכתה את אביה ואת אמה. ממש:

ויש אומרים זה ע"ז שלה, שנאמר אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתני (ירמי' ב כז):

ירח ימים. כדי שתסיח שם ע"ז מפיה, ולכך חייבה שתתגנה עליו ואחר כל אלה אם חפץ בה יגיירנה ויקחנה לאשה, ואחר שיגיירנה ובעלנה אם לא חפץ ללקחה לאשה יניחנה בת חורין ואל יחזיקנה כשפחה ואין לו רשות למכרה, שנאמר והיה אם לא חפצת בה:

לא תתעמר בה. תחת אשר עניתה. שאין עושה לו שום עבדות. מהו תתעמר בה לשון שימוש, שכן במקום פרס קוראין למקום שמשתמשין עמיתרא:

כי תהיין לאיש שתי נשים וגו'. וכי יש אהובה לפני המקום או שנואה, אלא אהובה בנישואיה ושנואה בנישואיה, כגון יפת תואר שעליה נאמרה שנואה, אי נמי חייבי לאוין:

והיה ביום הנחילו את בניו. וכי ביום מנחילין ובלילה אין מנחילין נחלות, אלא לשה בני אדם שנכנסו לבקר את החולה אם הם רוצים עושים עצמם בית דין, ואם רוצים עושין עצמם עדים, ואין יכולין לעשות עוד דין, לפי שאין דין בלילה:

לא יוכל לבכר את בן האהובה. שהוא בכור במקום שיש לשנואה בן:

יכיר. יכירנו לאחרים שיאמר להם זה בני בכור:

לתת לו פי שנים. כאחד שאם היו שני בנים יעשו מכל נכסי אביהם שלשה חלקים ויטול הבכור שני חלקים והפשוט חלק אחד:

בכל אשר ימצא לו. מלמד שאין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק:

כי היא ראשית אנו לו משפט הבכורה. מכאן אמרו בן הבא אחר נפלים בכור לנחלה ואין בכור לכהן, שנאמר כי הוא ראשית אנו, יצא נפל שאין הנפש מתאוננת עליו:

ד"א כי תהיינה לאיש שתי נשים. אלו רחל ולאה האחת אהובה, שנאמר ויאהב גם את רחל מלאה (בראשית כט ל), והאחת שנואה, שנאמר וירא ה' כי שנואה לאה (שם שם לא):

והיה הבן הבכור לשנואה. זה ראובן שהיה בכור לאה:

והיה ביום הנחילו את בניו. כשבא להנחיל ארץ ישראל בשעת מיתתו, לא יוכל לבכר את יוסף שהיה בן רחל במקום שהיה ראובן, אעפ"י שאמר ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך (שם מה כב), לא נקרא יוסף בכור יעקב אלא ראובן:

כי את הבכור בן השנואה יכיר. שנאמר ראובן בכרי אתה (שם מ"ט ב'), הכירו לכל כי הוא ראשית אונו ולו לראובן משפט הבכורה ולא ליוסף משפט הבכורה. שנאמר כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו והבכורה ליוסף (דה"א ה' ב'), ולא להתייחס [לבכורה] (שם שם א), שלא נקרא ליוסף בכור יעקב כי אם ראובן, שנאמר ויהיו בני ראובן בכור ישראל )במדבר א ב) (ראובן):

כי יהיה לאיש בן סורר ומורה. בן סמוך (לבגרות) [לגבורת] ולא איש קטן פטור שלא נכנס לכלל מצות. מכאן אמרו חכמים מאימתי נעשה בן סורר ומורה משיביא שתי שערות ועד שיקיף שער התחתון, הקפת גיד ולא הקפת של בצים. וכל ימיו אינו אלא שלשה חדשים בלבד:

איננו שומע בקול אביו ובקול אמו. אינו נעשה בן סורר ומורה עד שירצו שניהם:

ויסרו אתו. מתרין בו בפני שנים ומלקין אותו בפני שלשה, ואם אחר שלקה לא ישמע אליהם מוליכין אותו לבית דין, שנאמר ותפשו בו אביו ואמו (פסוק י"ט):

היה אחד מהם גידם או חיגר או אלם או סומא או חרש אינו נעשה בן סורר ומורה, שנאמר ותפשו בו אביו ואמו. ולא גידמין, והוציאו אותו ולא חיגרין, ואמרו אל זקני עירו ולא אלמין, בנינו זה, ולא סומא, איננו שומע בקולנו ולא חרשין:

זולל וסבא. אינו נעשה בן סורר ומורה אלא עד שיאכל בשר וישתה יין, שנאמר זולל וסבא, וכתיב אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו (משלי כ"ג כ'):

ומאימתי הוא חייב, משיאכל חצי מנה בשר וישתה לוג יין מיין מאיטלקי:

ירגמהו כל אנשי עירו באבנים. וכי מפני זה שאכל חצי מנה בשר ושתה לוג יין נסקל, אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף גומר בנכסי אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב:

וכי יהיה באיש חטא משפט מות והמות. זה במברך השם הכתוב מדבר, אחר שנסקל צוה לתלותו, שנאמר ותלית אותו על עץ:

אותו. בלא כסותו. עץ. שומע אני בין תלוש בין מחובר, תלמוד לומר כי קבר תקברנו, מי שאינו מחוסר אלא קבורה יצא זה שהוא מחוסר קציצה וקבורה. וכיצד תולין אותו משהין אותו עד סמוך לשקיעת החמה וגומרין את דינו וממיתין אותו ואחר כך תולין אותו. אחד קושר ואחד מתיר כדי לקיים בו מצות תלייה:

כיצד תולין אותו משקיעין את הקורה בארץ, והעץ יוצא ממנה, ומקיף שתי ידיו זו על זו, ותולה אותו ומתירין אותו מיד, ואם לאו עוברים בלא תעשה, שנאמר לא תלין נבלתו על העץ, מכאן למלין את מתו שעובר בלא תעשה:

כי קללת אלהים תלוי. שאומרים מפני מה זה תלוי, על שבירך את השם ונסקל, וכל הנסקלין נתלין, מה מקלל זה בסקילה והוא נתלה, אף כל הנסקלין נתלין: