מדרש אגדה · בראשית פרק כ״ט

וישא יעקב רגליו. לעולם רגליו של אדם נושאין אותו, ויעקב נשא את רגליו, אלא מלמד שנעשה קל מרוב השמחה שהיה לו מפני שאמר לו הקב"ה ארצה בני קדם:

וירא והנה באר בשדה. מלמד שראה סיני שבו ניתנה תורה, שנקראת באר חיים:

שלשה עדרי צאן. כהנים ולויים וישראלים:

רובצים עליה. מרביצים תורה:

כי מן הבאר ההיא. מן התורה ההיא ישתו ישראל:

והאבן גדולה. זו שכינה, שנאמר משם רעה אבן ישראל (בראשית יט כד):

ונאספו שמה. אלו ישראל, שנאמר ויתיצבו בתחתית ההר (שמות י טיז):

וגללו את האבן. משה ואהרן יקבלו את התורה:

והשקו את הצאן והשיבו את האבן. זה שנאמר וישב משה את דברי העם וגו' (שם שם ח):

ויאמר להם יעקב וגו'. לעתיד לבוא יצא יעקב לקראת בניו וישאל להם אחי מאין אתם:

ויאמרו לו מחרן אנחנו. מחרונו של מקום אנו באים:

ויאמר להם הידעתם וגו'. יודעים אתם אם הלבין הקב"ה על עונותיכם ומחל לכם, שנא' אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו (ישעיה א יח):

ויאמרו ידענו. כי בודאי מחל:

השלום לו. אם ישנו בשלום עמכם: ויאמרו שלום והנה רחל בתו באה עם הצאן:

ויגד יעקב לרחל. אמר לה יעקב הנשאי לי. אמרה לו הין. אלא אבא רמאה הוא ולא יכלת ליה, אמר לה יעקב אעביד אנא עמיה לרמאותא אם הוא רמאי, ואם הוא בן ישר אני בן ישר, כמו כן אמרה לו מכל מקום כן לא יכילית ליה, מיד מסר לה סימנין:

ויהי כשמוע לבן. שמח שמחה גדולה בלבו, אמר אליעזר עבד אברהם הביא ממון רב, זה על אחת כמה וכמה. מיד וירץ לבן לקראתו מרוב שמחתו:

ויחבק לו. ממשש היה לו בחיקו אם הביא ממון ואם לאו, ולא מצא, אמר לבן שמא מרגליות ניתנה בפיו, מיד וינשק לו, לדעת אם ימצא המרגלית:

ויביאהו אל ביתו. אמר שמא יש אצלו ממון ויניחו בבית, ועדיין לא היה מאמין בו, עד שהיה הולך עמו בבית החיצון ומפשפש צרכו:

ויספר ללבן. סיפר לו יעקב היאך היה מעשה אליפז שגזל ממונו:

אך עצמי ובשרי אתה. אמר לו כך אתה נחשבת בעיני כעצם שאין בו בשר וכבשר שאין בו ממש, מפני שלא הבאת כלום:

שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל. [שם הגדולה] שמתנותיה גדולות כהונה ומלכות:

ושם הקטנה רחל. מתנותיה שאול ומרדכי:

ועיני לאה רכות. כמו רך ומשוח מלחמה (ש"ב ג לט):

ד"א רכות. מתוך שהיו אומרים ללבן שתי בנות וליצחק שני בנים, ישא הגדול את הגדולה, והקטן את הקטנה, והיתה יוצאת לאה בפרשת דרכים ושואלה לעוברים ולשבים מה מעשיו של עשו, אומרים לה רשע גמור הוא, והקטן איש תם, והיתה בוכה מפני שהיא היתה הגדולה, עד שנעשה עיניה רכות:

הבה את אשתי. ומי חצוף אינש כוליה האי, אלא לפי שהיה יעקב זקן והיה לו לעסוק בפריה ורביה, אמר ללבן הבה את אשתי כי מלאו ימי. ימי שנותיו של אדם שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה, וכבר עברו שמונים שנה דקיימא לן בשעה ששלח יצחק את יעקב בנו, בו בפרק מת ישמעאל, שנאמר וירא עשו וגו' (בראשית כח ח), וכתיב וילך עשו אל ישמעאל וגו' (שם שם ט), ממשמע שנאמר בת ישמעאל איני יודע שאחות גביות היא, אלא מלמד שקידש ישמעאל אביה ומת והשיאה גביות אחיה, וישמעאל נולד קודם יצחק י"ג שנה, דכתיב וישמעאל בנו בן שלש עשרה וגו' (בראשית יז כה), ואותה שנה נולד יצחק, וימי שנותיו של ישמעאל קל"ז ובשעה שנולד יעקב היה יצחק בן ששים שנה, הוצא מקל"ז שנים ס' שנה דיצחק, וי"ג שנולד יעקב, הרי ע"ג, נשתיירו ס"ד ליעקב, וי"ד שנטמן בבית עבר רבו קודם שבא ללבן, לפיכך אמר ללבן כי מלאו ימי:

ויאסוף לבן. עשה כינופיא עם כל אנשי המקום ואמר להם אתם ראיתם קודם שבא חסיד זה בינינו עצימות מים היה, ואפילו אבן אחת שעל פי הבאר לא היינו יכולים לגלול עד שנאסוף כל העדרים, ואחר כך יגללו, ועכשו בזכותו נבעו המים, והוא לבדו גלל את האבן, והנה שואל את רחל, ואם אתן אותה לו ילך מעמנו, אבל אם רצונכם אתן לו את לאה, ויעבוד עוד ברחל, ויאמרו לו הין, שאלמלא כן היה ליעקב שיתפוס את לבן בדין, אלא שבאו עמו אנשי מקומו:

את זלפה שפחתו. והיתה קטנה והיתה ראויה לרחל, וניתנה ללאה ברמאותו, כדי להראות ליעקב שזו שפחת רחל, ומנא לן דקטנה היא, דכתיב בה ותלד (בראשית ל י), ולא כתיב ותהר כבלהה, ובבלהה כתיב ותהר (שם שם ד) שהיתה בחורה ואין ההריון ניכר בה הא סתמא קטנה:

ד"א ותהר מהו ותהר, כמו הר כשהאשה מעוברת נראית כהר:

ויהי בבקר והנה היא לאה. מכלל דעד השתא לא היתה לאה, שמסרה לה רחל אותם הסימנין שמסר לה יעקב שלא לביישה:

מלא שבוע זאת. שבעת ימי החופה:

לה לשפחה. ולא ליעקב לשפחה:

ורחל עקרה. כי רחל היתה עיקר הבית, אלא שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים:

הפעם ילוה אישי. האמהות הם הנביאות שידעו בנבואתן שמעמידים י"ב שבטים כנגד י"ב מזלות, והיתה סבורה שיהא לכל אחת מהם שלשה, לכך אמרה כי ילדתי לו שלשה בנים, מעתה לא יהא לו פתחון פה עלי:

הפעם אודה וגו'. גרסינן בברכות אמר ר' יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי מיום שברא הקב"ה את עולמו לא בא אדם שנתן הודאה לפני הבורא עד שבאת לאה, שנאמר הפעם אודה את ה':

ד"א הפעם אודה את ה'. משל למה הדבר דומה, לכהן שהלך לבית הגרנות לקבל תרומות ומעשרות, בזמן שנותן לו בעל [השדה] התרומה והמעשר לא משבח ליה, ואם מוותר ליה מדידיה מיד משבחו, כך לאה כיון שראתה שנתן לה הקב"ה יותר משלשה בנים, נתנה לו הודאה: