שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק ו׳, פ״ה

בטיעונים אלו הראי"ה מבסס את תוקפו של היתר המכירה דווקא על הדגשת הממד הפיקטיבי שבו. הדגשה זו מבוססת על תפיסתו שלפיה גם חיוב השמיטה אותו נועד ההיתר לעקוף אינו חל בימינו מן התורה, ואנו שומרים אותה רק כזיכרון: 'בשביעית, כיון דלא נהגה מן התורה ואין אנו עושים כי אם זכר לשביעית... לכשיגיע הזמן שנקיים אותה מן התורה לכל חוקיה, יש לומר שגם אם מפקיעים את המצוה על ידי איזו הערמה המותרת יש גם בזה גופא זכר למצוה'. במצב בו השמיטה מתקיימת רק כזכר, המכירה אינה נדרשת להיות ממשית בכלל; די בכך שתנכיח את איסור השמיטה באמצעות הצורך לעקוף אותה. תפיסה זו מאפשרת לראי"ה להפוך את הפיקטיביות של היתר המכירה מנקודת תורפה הלכתית למאפיין לגיטימי, ואף ליתרון.