עמדת המוצא של הנצי"ב היא שהשמיטה בזמן הזה נוהגת מדאורייתא, לפחות בכל הנוגע לאיסורי המלאכה. לעמדה זו שותף גם בית הלוי, אך עמדתם היא עמדת מיעוט בין הפוסקים, וכבר כתב הרב שלמה זלמן אוירבך שבנושא זה 'באו כמעט כולם לעמק השווה' והכריעו שהשמיטה נוהגת רק מדרבנן. כפי שראינו בפרק השני, המקור המרכזי לכך הוא דרשת רבי באופן שבו אביי מביא אותה במסכתות גיטין ומועד קטן. כנגד זה מביא הנצי"ב ראיה הפוכה מההמשך של אותה סוגיה במסכת מועד קטן, שם הגמרא מתחבטת בשאלה כיצד יכלו רבן גמליאל ובית דינו לבטל את איסורי המלאכה בתוספת שביעית, ונמנעת מלתרץ זאת בכך שהשמיטה נוהגת רק מדרבנן:
שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק ו׳, ז׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שיעורים בגמרא - שמיטה, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.