שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק ו׳, נ״א

אם כן, הראי"ה מוצא באנושיות מקור של 'עומק טוב' ו'הכרה של קדושה'. בנוסף לכך, באחת מאיגרותיו הוא מתייחס במפורש לדברי הרמב"ם שהובאו לעיל, לפיהם רק לחסידי אומות העולם שקיימו את התורה מתוך אמונה יש חלק לעולם הבא, ולא לחכמיהם, ומעניק להם פירוש מפתיע: לדבריו, כוונתו של הרמב"ם היא שקיום המצוות האנושי של חכמי אומות העולם הוא במעלה גבוהה יותר מהקיום ה'דתי' של החסידים, ולכן הם מגיעים למדרגה עליונה מזו של 'חלק לעולם הבא'. נראה כי על רקע הכרה זו ביכולתו של כל אדם להגיע למדרגה עליונה בכוחותיו האנושיים, יש להבין את האופן בו מפרש הראי"ה את דעת הראב"ד, לפיה מותר לגוי שאיננו עובד עבודה זרה לגור בארץ אף אם אינו מאמין בתורה.