אם כן, ההבחנה בין איסורי המלאכה לדיני הפירות משמשת את הנצי"ב ביישוב הסוגיות ובפסיקת ההלכה. הבחנה זו עולה בהמשך הדברים גם בהקשר אחר: הנצי"ב טוען שאין צורך להקל באיסורי המלאכה, כיוון שהקושי העיקרי בשמירת השמיטה אינו נובע מאיסורים אלו אלא מהפקרת הפירות. את הטענה הזו הוא מסביר בתחילה בכך שניתן לקנות תבואה מהגויים במקום לגדלה בשדה, אך מוסיף מיד נימוק עקרוני יותר: עבודות השדה ממילא תלויות בגשמים, ומי שיקבע אם ירדו גשמים הוא גם זה שציווה לשבות בשמיטה. אם כן, אין טעם להתיר את העבודות מטעמים כלכליים, שכן השפע אינו תלוי בהן אלא להיפך - דווקא שמירת השמיטה היא שתביא ברכה, כפי שהובטח בתורה. טענה זו מבטאת את תפיסתו של הנצי"ב לגבי אופיו של הקיום בארץ, שאינו כפוף לחוקי הטבע אלא להשגחה התלויה בשמירת המצוות:
שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק ו׳, ט״ז
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שיעורים בגמרא - שמיטה, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.