הנצי"ב והחזו"א פסקו שניהם כנגד היתר המכירה, אך כל אחד מהם ניגש לנושא בצורה שונה. תשובותיו של הנצי"ב התבססו על ההבחנה היסודית המעוגנת בפסוקי התורה, אשר לפיה יש לחלק בין איסורי המלאכה, המעוגנים בקדושת הארץ, לבין דיני הפירות, הקשורים לפן החברתי. לאור הבחנה זו קרא הנצי"ב את המקורות התנאיים והאמוראיים, ובעקבות זאת הגיע למסקנה שאיסורי המלאכה נוהגים מן התורה גם בזמן הזה, ולכן אין מקום להקל בהם. לכך הצטרפה תפיסתו העקרונית לגבי אופיו של הקיום היהודי בארץ, קיום התלוי רק בהשגחה האלוקית ובשמירת המצוות. תפיסה אוטופית זו מוציאה מן הדיון של הנצי"ב את הטיעונים הפרקטיים של שעת הדחק, ויוצרת שיח הלכתי ייחודי שבו דווקא מעלתו של יישוב הארץ מביאה לפסיקה מחמירה בנושא השמיטה.
שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק ו׳, ק״ג
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שיעורים בגמרא - שמיטה, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.