הנימוק אותו מציע העיטור מתבסס על הבנת ההיקש של רבי בין שמיטת כספים לשמיטת קרקעות באופן מרחיק לכת יותר מזה שבגמרא. לפי שיטה זו, שמיטת כספים לא רק הוצמדה לשמיטת קרקעות, כפי שטענו בפרק הראשון; היא שייכת באופן מהותי לשבת הארץ. כאשר נהגה שמיטת קרקעות בארץ מן התורה, נהגה שמיטת כספים גם בחו"ל מכוח קדושת הארץ. אבל בזמן בו בטלה קדושה זו, ושמיטת קרקעות עצמה נוהגת רק מדרבנן כזכר, תוקן הזכר רק בארץ ישראל ואילו שמיטת כספים בחו"ל בטלה לגמרי. את התיאורים המובאים בגמרא לפיהם נהגו האמוראים בשמיטת כספים מסביר העיטור בכך ששמיטת כספים דומה לתרומות ומעשרות, שלפי חלק מהדעות נהגו במקומות הסמוכים לארץ גם אחרי החורבן, אך לאחר מכן בטלו.
שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק ה׳, ל״ד
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שיעורים בגמרא - שמיטה, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.