הגמרא שואלת כאן שתי שאלות. בתחילה היא שואלת על סמכותו של הלל לבטל את השמיטה, ועל כך עונה אביי כי הפרוזבול תקף רק בשמיטה מדרבנן; לאחר מכן היא שואלת על דין שמיטה זה עצמו - כיצד יכולים חכמים לתקן שהחובות ישמטו, אם דין התורה בטל? על כך מובאת בתחילה תשובה נוספת של אביי, לפיה ביטול השבת החוב הוא תקנה של שב ואל תעשה שחכמים יכולים לתקן, ולאחר מכן תשובה של רבא, לפיה ביטול החוב נעשה מכוח סמכותו של בית הדין להפקיר ממון. התוספות פירשו שדברי רבא נאמרו רק בתשובה לשאלה השנייה; אך רש"י פירש אחרת: לפי שיטתו רבא עונה על שתי השאלות, וכוונתו לומר שגם הפרוזבול מסתמך על הפקר בית דין. בנוסף לכך, כיוון שזוהי תשובה חלופית לתשובתו הראשונה של אביי, עליה התבססה הגישה לפיה פרוזבול תקף רק בשמיטה מדרבנן, עולה כי לדעת רבא הפרוזבול תקף גם בשמיטה מדאורייתא:
שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק ד׳, ס״א
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שיעורים בגמרא - שמיטה, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.