שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק ד׳, ל״ט

נראה גם שלפחות חלק מהפיקציות שמזכיר אטלס כלל לא נתפסו כפיקציות בעיני חז"ל. כאשר חז"ל אומרים למשל כי תקנה מסוימת מבוססת על כך ש'על מנת כן הנחיל יהושע את הארץ', הם אומרים בעצם שכך ראוי היה שיהיה, אך מבחינתם אמירה זו עצמה אינה מנותקת מהמציאות, שכן הגבול בין מה שהיה למה שצריך היה להיות אינו גבול חד. אופיין הפיקטיבי של הדרשות והתקנות המוקדמות הוא תוצאה של התפיסה ההיסטורית והמדעית של חז"ל, תפיסה שיש בה טשטוש גבולות בין הדימוי האידיאלי לבין הקיום הממשי. ניתן לראות זאת גם במדרשי האגדה, בהם המציאות והסמל מעורבים זה בזה. לכן לא יהיה זה נכון לתפוס את הפיקציה כבדיה מלאכותית המובילה אל התוצאות המשפטיות המבוקשות. אמנם מנקודת המבט של תפיסה משפטית פורמליסטית, הפיקציה נראית כתהליך המתקיים רק בגבולות העולם המופשט של המושגים המשפטיים, והשימוש בה מבטא קבלה של הסמלי כתחליף לממשי; אבל אצל חז"ל התמונה היא הפוכה - דווקא התפיסה של ההלכה כעניין ממשי היא המאפשרת את הפיקציה. הפיקציה של חז"ל שייכת לעולם המיתולוגי יותר מאשר לעולם המשפטי המושגי. בתפיסה זו, למושגים משפטיים כגון בעלות יש קיום ריאלי; הם אינם מופרדים מהעולם האובייקטיבי. היצירה הפיקטיבית פועלת גם היא באותו עולם.