שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק ד׳, כ״ג

מדוע השמיטה אינה חלה על הקנסות שהוטלו על האונס, המפתה והמוציא שם רע, וכן על 'כל מעשה בית דין'? להלכות אלו אין מקור במדרש, ולכן נראה שהן מבוססות על סברה. את דין הקנסות נראה שיש להבין על רקע ההלכה המובאת במשנה הקודמת, לפיה הקפת חנות ושכר שכיר אינם משמטים. המשנה מגבילה בכך את דין השמיטה להלוואות במובן הממוני, בהנחה ששמיטת כספים שייכת לשוק ההון ולא לתשלום על חפץ או על עבודה. בדומה לכך, נראה שגם הקנסות אינם נחשבים כחוב המוטל על הנאשם אלא כעונש שמטיל עליו בית הדין, ולכן השמיטה אינה חלה עליהם. לצד זאת, יש כאן גם קביעה רחבה יותר לגבי 'כל מעשה בית דין': בירושלמי נאמר בעניין זה 'אלו גזרי דינים', והרמב"ם ניסח זאת כך: 'בית דין שחתכו את הדין, וכתבו איש פלוני אתה חייב ליתן לזה כך וכך, אינו נשמט'. בפשטות נראה שמעשה בית דין הנו חיוב הנובע מכוח סמכותו של בית הדין, ואם כן הרי גם אם אין מדובר בקנס אלא בחיוב הנובע במקורו מהלוואה - השמיטה לא תחול עליו. יש להעיר שהרמב"ם שם נימק זאת בצורה אחרת: 'שזה כגבוי הוא, וכאילו בא לידו ואינו כמלוה'. לפי הרמב"ם מעשה בית דין אינו נחשב כחוב כיוון שהוא כאילו כבר הוצא לפועל, סברה אותה נפגוש גם בדיון להלן אודות המלווה על המשכון.