כפי שראינו, לפי ר' חיים בדרשת רבי השמיטה הוקשה ליובל לגבי דין 'כל יושביה', אך לא לגבי התלות במניין. על מה מתבססת הבחנה זו? מדוע לא נלמד מההיקש שהשמיטה תהיה תלויה גם במניין? ר' חיים עצמו מעלה שאלה זו בהמשך דבריו: 'ולכאורה קשה מאחר דהספרא קאי הכא אליבא דרבי דשתי השמיטות תלויות זו בזו... ואם כן אמאי לא תליא שביעית ביובל גם בדין ספירה וקידוש?'. כדי לענות על כך חוזר ר' חיים על החילוק אותו ראינו בהסבר של דעת הגאונים. דין 'כל יושביה' אינו מבטל את היובל, אלא רק פוטר מדיניו; ביטול המניין, לעומת זאת, מבטל את קיום היובל עצמו: 'דאם לא היו כל יושביה עליה הרי הם פטורין מדין יובל... מה שאין כן היכא דחסר הקידוש וספירה הא אין בזה דין פטור מיובל... אלא דאם לא ספרו ממילא אין כאן יובל'. על בסיס הבחנה זו טוען ר' חיים כך: לא ייתכן לתלות את השמיטה בקיום בפועל של היובל, שכן היובל בא אחרי השמיטה; מכאן שרבי מקיש את השמיטה לדין היובל ולא לעצם קיומו, לדין 'כל יושביה' ולא למניין:
שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק ג׳, מ״ב
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שיעורים בגמרא - שמיטה, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.