שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק ג׳, ל״ט

על כך עונה ר' חיים באמצעות ההבחנה שראינו כעת: בימי בית שני אמנם לא נהג היובל כיוון שלא היו 'כל יושביה עליה', אבל היה בית דין שמנה וקידש את שנת היובל, כיוון שהמניין והקידוש הם מצוות בפני עצמן. במצב כזה דיני היובל אינם נוהגים, אך השנה נחשבת בכל זאת כשנת יובל, ולכן לדעת חכמים היא תופסת מקום במניין השמיטות. מה שהשתנה לאחר החורבן הוא שבית הדין בטל, ולא היה מי שימנה ויקדש את היובל; במצב זה, בנוסף לכך שהדינים לא נהגו, גם שנת היובל עצמה בטלה, וממילא כבר לא היה צורך למנות אותה כחלק ממעגל השמיטות. לכן קבעו הגאונים שמניין היובל פסק עם החורבן, ונותר רק מעגל השמיטות, שכטענת ר' חיים אינו תלוי במניין בית הדין.