הראב"ד בהשגותיו להלכה זו מקשה על האופן שבו מציג הרמב"ם את דעת הגאונים: מדוע פסק מניין היובלות רק בזמן החורבן, והרי גם בזמן בית שני לא נהג היובל? שאלה זו נוגעת למחלוקת בה עסקנו לעיל: הזכרנו את דעת חכמים, לפיה גם בזמן בית שני מנו את היובל כדי שלא לפגוע בחשבון שנות השמיטה, ולעומת זאת את דעת רבי יהודה, לפיה היובל אינו שנה עצמאית במניין השמיטות ואינו 'תופס מקום' במניין זה, ולכן אין טעם למנות אותו כשאינו נוהג. אם כן, אם הגאונים סוברים כרבי יהודה, סביר יותר לומר שהיובל לא נמנה גם בזמן בית שני; ואם הם סוברים כחכמים, כפי שגם הרמב"ם עצמו פסק, הרי שיש למנות את היובל גם אחרי החורבן?
שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק ג׳, ל״ח
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שיעורים בגמרא - שמיטה, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.