שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק ב׳, ק״מ

למעשה, הראי"ה מבקש לקרוא את כל המקורות בהתאם לדרשת רבי התולה את השמיטות ביובל, וזאת במיוחד לגבי שמיטת קרקעות עליה הוא כותב כי 'לא בעי כלל הוכחה להוכיח שדין יובל ושמיטה אחד הוא, כיון שהיובל והשביעית הם כל כך סמוכים בתורה' (שם, עמ' 88). אך כפי שראינו במהלך הפרק, נראה שאת מדרשי ההלכה קשה להבין כך. מדרשות הספרי והספרא בהן עסקנו נראה כי הכיוון של התנאים היה הפוך מזה של רבי: המאמץ שלהם הוא דווקא לחלק את חוקי השבע לשתי מערכות נפרדות - שמיטת כספים ושמיטת קרקעות מצד אחד, ויובל ושחרור עבדים מצד שני. חלוקה זו מציבה את השמיטות כהלכות אקטואליות, ובעקבותיה הולך בית הלוי כשהוא פוסק שהשמיטות נוהגות בזמן הזה מן התורה. הראי"ה, לעומת זאת, הולך בדרכו של רבי, המובילה לכך שהשמיטות נוהגות מדרבנן, וכפי שנראה בפרק החמישי, טענה זו עומדת בבסיס תמיכתו בהיתר המכירה. אנו רואים אפוא שהאפשרויות השונות להבנת היחס בין חוקי השבע עומדות בבסיס הדיון על מעמדן של הלכות אלו, דיון הנמשך מתקופת התנאים ועד ימינו.