מפרשי הרמב"ם התקשו ונחלקו בהבנת שיטתו לגבי תוקף השמיטות בזמן הזה, והדיון התלקח אצל האחרונים על רקע הפולמוס סביב היתר המכירה. הבעיה נובעת מכך שנראה כי הרמב"ם סותר את עצמו בדבריו על מעמדה של שמיטת קרקעות בזמן הזה, ובנוסף לכך לא ברור כיצד הוא בוחר ומפרש את המקורות שלפניו. להלן אנסה ליישב סתירות אלו באמצעות הבהרת תפיסתו של הרמב"ם. כבר טענתי בעבר כי הרמב"ם הוא פוסק קונספטואלי: פסיקותיו מבטאות בחירה ועיצוב מחודש של המקורות שלפניו, המונחים על ידי תפיסתו לגבי ההלכות בהן הוא עוסק. גם במקרה זה אנסה להראות כיצד תפיסתו של הרמב"ם לגבי מעמדם של חוקי השבע בכלל, ושל שמיטת כספים בפרט, מתבטאת באופן שבו הוא מארגן את ההלכות בנושאים אלו.
שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק ב׳, ק״ז
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שיעורים בגמרא - שמיטה, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.