שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק ב׳, ק״א

כפי שראינו, הקושי בסוגיית מועד קטן הוא שהסוגיה מחפשת מקור לכך ששמיטת קרקעות בזמן הזה היא מדרבנן, ובתשובה אביי מביא את דרשת רבי שרק מקיש אליה את שמיטת כספים. רש"י פירש שאם רבי דיבר על זמן ששמיטת קרקעות אינה מחייבת מהתורה, מן הסתם כוונתו לזמן הזה. כדי להצדיק טענה זו מסביר בית הלוי שאביי הניח שרבי ודאי אמר את דבריו להלכה, ולא כדיון על זמנים שחלפו: 'ויש לומר דסבירא ליה לאביי דודאי רבי אמר את דבריו לעניין הלכה למעשה לדינא, ובעל כורחך קאי על הזמן הזה'. לא סביר שרבי יטרח לדרוש דרשה על התלות בין שמיטת כספים לבין שמיטת קרקעות, אם ההשלכה ההלכתית היחידה שלה היא ששמיטת כספים לא נהגה בזמן המדבר או בזמן גלות בבל; מן הסתם הוא סובר ששמיטת קרקעות אינה מדאורייתא בזמן הזה, ולכך הוא מכוון את דרשתו.