שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק א׳, ע׳

מצד שני, מושג הקדושה העומד במרכזה של פרשיית בהר אינו מוזכר כאן כלל, ורוחה של הפרשייה נראית קרובה יותר לזו של פרשיית משפטים. התורה משתמשת כאן במונח 'שמיטה' כמו במשפטים, מונח שכפי שראינו קשור לנטישת היבול, ולא ב'שביתה' כמו בפרשיית בהר, מונח הקשור לקדושת הארץ. בנוסף לכך, דיני העבד שפרשיית השמיטה סמוכה להם (דברים ט"ו, יב-יח) הם אלה של פרשיית משפטים, לפיהם העבד יוצא בשנה השביעית ולא ביובל. גם הנימוקים בהם משתמשת התורה בהקשר זה הם אלו של פרשיית משפטים ולא של פרשיית בהר. שחרור העבד אינו מנומק בכך שכל ישראל הם עבדים לה' ואסור לשעבד אותם, אלא בפנייה אל האדון ואל רגשותיו: 'וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ... לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם... לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ' (דברים ט"ו, יב-יח). גם יציאת מצרים מוזכרת כאן לא כנימוק לעבדות לה' היוצרת שוויון בין כולם, אלא כמקור לרגישות כלפי העבד - 'וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם' (שם, טו), בדומה ל'וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר' בפרשיית משפטים. אמנם זו איננה רק בקשת חסד ורחמים, אלא גם תביעה לעשיית צדק עם העבד - 'כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ'; ועם זאת, איננו מוצאים כאן את השוויון של פרשיית בהר ואת הערעור על מסגרת הבעלות. האווירה הרוחנית של שמיטת כספים נראית קרובה יותר לחסד שראינו בפרשיית משפטים מאשר לאווירה הנוקשה והטוטלית של פרשיית בהר.