לעומת זאת, שבת המן ממשיכה את נקודת המבט של הפסוק השני, שבו האדם מושווה לבהמות ולחיית הארץ: היא פונה אל האדם לא כאל שליט ובורא, אלא כאל מי שזקוק לה' שיספק לו את צרכיו. שבת המן מדגישה את התלות הגמורה של האדם בקב"ה, המעניק לו את המזון בלי כל השתדלות מצדו. אפשר להשוות זאת לשני סוגים של ביטחון הנדונים בחסידות: יש ביטחון של 'כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל' (דברים ח', יח), עשייה של האדם המתברכת על ידי ה' כמו בשבת המשכן, ויש ביטחון של 'הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ' (תהלים נ"ה, כג), שבו האדם מפקיר את עצמו בידי הקב"ה. בבחינה שנייה זו של השבת התורה פותחת פתח להבנה אחרת, המתפתחת לאחר מכן בדברי חז"ל, הבנה המזהה את הטומאה עם הציביליזציה על הפערים החברתיים הכרוכים בה, ורואה בקדושת השבת תנועה של פרישות והסתלקות. היו גם חכמים שראו בשבת מועד לתשובה ולתיקון, ואף לפרישות ולתעניות.
שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק א׳, נ״ה
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שיעורים בגמרא - שמיטה, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.
