שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק א׳, נ״ב

הרב ברויאר הצביע על הניגוד בין שני חלקי הברכה: בפסוק הראשון מתוארת שליטתו של האדם ורדייתו בעולם כולו, והברכה מעניקה לו מעמד מועדף ושליטה על הטבע. לעומת זאת, בפסוק השני האדם מושווה לבעלי החיים, ולשון הברכה מזכירה מאוד את הציוויים על השמיטה, במיוחד בשמיטת בהר, הפונים גם הם לאדם ולבעלי החיים. מנקודת המבט של פסוק זה השוויון בין האדם לבעלי החיים הוא המצב האידיאלי, והשליטה בטבע היא ביטוי לנפילה, כפי שעולה מכך שציווי זה, לפיו נאסר על האדם לאכול בשר והוא ניזון מן הצומח כמו החיות, מתבטל לאחר המבול. לפי ההיגיון של הסיפור המקראי, ביטול זה נזקף לחובתו של האדם, ומשקף תפיסה לפיה התקדמות הציביליזציה היא תהליך של הידרדרות.