ספר יסודי התורה · פרק נ״א, ד׳

ג) השוכב עם שפחה נחרפת לאיש והפדה לא נפדתה או חפשה לא נתן לה (- י"ט כ' וכ"א) האדון הזה משתמש בשפחתו כשפחה וגם למשכב, ואין כן רצון בעל התורה ית', אלא ישחררנה ויקחנה כמשפט הבנות, ואם לא ישחררנה הרי היא בקורת כלו' הפקר (כפי' רמב"ן) לו ולזולתו בשוה, ואם ישכב איש אותה אין עליו משפט נואף, הואיל ולא חפשה, כי אין אשת-איש אלא בת חורין, וכמו שמצאנו באשת יפת תואר לא תתעמר בה תחת אשר עניתה (דברים כ"א י"ד). והנה האשה הזאת מצד אחד היא מיוחדת לאדוניה אשר קנה אותה ומזונותיה עליו, ואין ראוי לה שתפקיר עצמה לאחרים, ואין ראוי לאחרים שינהגו בה מנהג הפקר, לפיכך השוכב עמה חוטא. ומצד אחר היא הפקר, כי התורה ענשה את האדון שלא תהיה לו כאשת איש, כל זמן שלא הוציאה לחרות, לפיכך החוטא בה יש לו צד היתר ומתכפר בקרבן, ואמנם אשם מעילות אשם נזיר אשם מצורע ואשם תלוי אינם ענין לכאן, כי כלם על השוגג או על חטא בלתי נודע לחוטא. כי הנה במעילה כתוב מפורש (ויקרא ה' ט"ו) נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ד'. והנזיר הוא מביא קרבן לכפר עליו על חטא קודם בלתי ידוע לו אשר בעבורו הוא כנזוף למקום, ולפיכך לא קבל נזירותו והמית מת עליו בפתע פתאום וטמאו. וכן המצורע הוא נזוף למקום כאמור למעלה, אך אינו יודע על מה. ובאשם תלוי מפורש על שגגתו אשר שגג (שם שם י"ח).