וְצָרִיךְ שֶׁתֵּדַע שֶׁשְּׁתֵּי הַבְחָנוֹת נִבְחָנוֹת בְּכָל דִּבּוּר שֶׁיִּהְיֶה: הָרִאשׁוֹן - הָעִנְיָן, וְהַשֵּׁנִי - הַמִּלּוֹת; הָעִנְיָן הוּא הַנִּרְצֶה וְנִרְמָז בַּדִּבּוּר הַהוּא: הַמִּלּוֹת הוּא מַה שֶּׁיְּבָאֵר הָעִנְיָן הַהוּא הַנִּרְצֶה. בָּעִנְיָן תִּבָּחֵן עוֹד הַבְחָנָה אֶחָת. וְהוּא - הָאֵיכוּת, וּבַמִּלּוֹת שְׁלֹשָׁה, וְהֵם - הָכַּמּוּת, הָאֵיכוּת וְהַסֵּדֶר.
ספר המליצה · פרק א׳, ד׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Jerusalem, 1949
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך ספר המליצה, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.