יא הַשֵּׁמוֹת הַמְּשַׁמְּשִׁים לְהִגָּיוֹן הֵם אֶחָד וְעֶשְׂרִים, וְאֵלֶּה הֵם: סִבָּה וּמְסֻבָּב, נוֹשֵׂא וּמִתְחַבֵּר, כֹּל וָחֵלֶק, גְּזֵרָה וְנִגְזָר, גָּדֵר וְנִגְדָּר, בִּנְיָן וְנִבְנֶה, חִלּוּק וְנֶחֱלָק, נֶעֱרָכִים, בִּלְתִּי שָׁוִים, הַפְכִּיִּים, עֵדוּת וּמוּעָד, סוּג וָמִין. פֵּרוּשׁוֹ: כִּי אֵלֶּה הֵם הַשֵּׁמוֹת שֶׁבָּהֶם נַגִּיעַ לַתַּכְלִית הַמְכֻוָּן בַּהִגָּיוֹן, שֶׁהוּא לָדַעַת הַדְּבָרִים לַאֲמִתָּם בְּכָל הַהַבְחָנוֹת שֶׁיֵּשׁ לְהַבְחִין בָּהֶם.
ספר ההגיון · פרק ד׳, י״א
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Jerusalem, 1948
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך ספר ההגיון, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.