אגרות צפון · פרק ה׳, ו׳

- מצוה אחת בשם "מצות החנוך" הופיעה, ועל ידה נלמוד לדעת מה הוא האדם וחנוכו עפ"י ה', ובעת אשר נתן ה' לאדם את הארץ לנחלה וידבר תחת רגליו את "ההנאה", נאסרה עליו הנאה אחת, מבלי גלות הטעם והסבה לזה, רק יען כי כן הוא רצון ה', כי הלא על האדם להכנע תחתיו, ולחכמה תחשב לו למלאות רצון ה' רצון אלקיו, ואם נעשה ונשמע רק אז יען כי נבין את זאת, יען כי גם אנחנו בשכלנו נמצא אותו נכון וישר לפנינו, הזאת תקרא סור למשמעת ה'? הלא באופן הזה נסור למשמעת רצוננו לבד.- "בקשת ההנאה" מעוררת תאוה וחמדה; אמנם הלא נעים הוא "מתוק" הוא ותאוה לעינים, גאות הרוח תשלח את רסן התשוקה חפשי באמרה: "הלא גם לנו רוח חכמה ודעת! וכבני אלים נוכל בעצמנו לדעת את הטוב ואת הרע! הלא אין נקל מזה? הלא כה "מתוק" הוא, האם לא "טוב" הוא?! הלא התבל ומלואה לנו היא!- "טוב" הוא לאדם "המתוק", ורע - רק את אשר ימר לו"! אבל זאת היא אם כל חטאת! ה' יתגלה ויופיע בתור שופט צדק, אבל גם בתור אב רחמן ומחנך! שופט - האם לא לו היא התבל ומלואה? האם לא מידו, ורק מידו, לנו הכח והמשפט לרכוש ולהנות? ואם גם פעם אחת נשתמש עם הכח הזה שלא כדת, אם אך פעם נשלח ידנו אל הדבר הנאסר לנו, האם לא נאבד בזה הזכות להיות ולחיות בתבל? "ביום אכלך ממנו מות תמות" - הזהיר השופט צדק את האדם מראש, אך את העונש במלואו לא הביא ה' על האדם בעקב החטא, אשר על ידו ירד פלאים, רק חפץ לחנכו כאב רחמן;