אגרות צפון · פרק ה׳, א׳

אמנם, בנימין יקירי, כאשר הגיעני מכתבך היקר בנתי לרעך, גם אחרת לא חשב לבי עליך, כי מי הוא זה העלם המחונן בלב מתנה ובנפש מתפעלת, בהביטו על מראה פני השמים והארץ וכל צבאיהם, ובהעמיקו לחקור אף האחד מן היצורים, להבין ולהשכיל על דבר תעודתו ותכליתו, ולא ישליך מעליו אלילי כספו ואלילי זהבו, וביחוד את אלילת האלילים את "ההנאה" (גענוסס), ולא יעטה פניו בושה וכלמה על הבלי תעתועיו! אבל לא התרפות והתבודדות היא מטרת הכרה כזאת, ונהפוך הוא, ההכרה הנאמנה הזאת תביא לידי התאוששות והתעוררות לאחוז באלה; אבל עוד לא לשם תכלית, רק לשם אמצעי. כל אשר תוסיף ההשגחה לחננך במתנות ונכסים פנימיים וחיצוניים, לפיהם ידרוש ה' ממך למלאות את רצונו וחפצו, לפיהם יגדלו החובות המוטלים עליך. - הן צדקת בדבריך, אם רק נשים לב להתבונן על כשרונות האדם, נבין על פיהם, כי תעודתו היא "לפעול ולעשות". ואנכי אוכל להוסיף על השקפתך עוד גם זאת, אם נתבונן על ראש האדם הנשא קוממיות, למען יוכל להביט מסביב וממעל לו, על ידו המכוננה מפרקים ואברים, ערוכה בכל לעבודה ולמלאכה, על כח רוחו אשר לו הכשרון להכיר את הדברים ביחס אמצעים לפעולותיו. אך מהם ולמעלה - הדרך העולה אל הדעת, כבדה ומסוכנה, ורק מעטים העפילו עלות עליה; התפתחות כח השתכלות האדם בעצמו עודנה קשורה ואחוזה באמצעים המביאים לידי פעולה, להודיע לזולתו ע"י הדבור; לעומת זה, הלב, מקור כל מעשה ופעולה, רק הוא לבדו יעצור כח לכבד, להכיר ולהקיף את כל היקום באהבה, רק הוא מסוגל הנהו לעלות מעלה מעלה באין מפריע.