אגרות צפון · פרק י״ח, ט׳

המלות "בכל זאת" פעלו את פעולתן. - תלמידיו הסתפקו לבאר את התנ"ך רק בחלק "שמוש הלשון" לבד, ללמוד היטב בספר המורה, ובכל זאת לכונן ולהרחיב את למודי חכמת אדם בתבל ארצה, אבל היהדות, "תנ"ך" "וש"ס" נשארו כשדה לא עבד בם, גם הלמוד בעצמו של התנ"ך בשקידה בהם לא יכול לנהל אל תכלית כזאת - יען לא עשו זאת בתור למוד בעבור הרגש והמושג, רק כחזיון יפה בעד כח הדמיון, ואם כן, ע"י עזיבת למוד התלמוד עם היהדות המעשית, אשר לא הבינו אותה לאשורה, כל אלה הביאו אל השקפות כאלה ששכחון וחזרו ויסדון בחופש וגלוי לכל ומובילות אל תוצאות של בטול היהדות. - אם השקפת החיים מאז נאמנה היא, כי תעודת האדם היותר גבוהה היא בהכרת האמת, ומי יכול להטיל ספק בדבר, בעוד כזאת החליט הרמב"ם! - ראשית כל דבר, לפי דעתם, ההשקפות ההן על דבר חוקי ומצות התורה נאמנות, - ומי זה יכול להטיל ספק בדבר, בעוד הרמב"ם, אשר מי כמוהו יודע התלמוד לאשורו, גם היה יהודי נאמן בברית מעשה המצות הוא יסדן ויכוננן; - הלא אמתיות הנה; - לכן יצא לפי דעתם, כי הכרכים הגדולים של התלמוד לא יכלכלו בתוכם רק חדודים ופלפולים ללא הועיל; לכן בעיניהם נחשב החלק המעשה של היהדות רק לסבל ולחץ מבלי כל רוח; ומי לא יסכים לזה!