סייג ט"ז שלא יהיה מצר ליום מחר ולעולם יהיה פניו צוחקות ובדחן שזה מורה על דברי ההבטחה שבו לפי שכל המצר תמיד על הדברים או על מה שעתיד להיות מורה שאין דרכיו על דרך השגחה רק כמקרה ולכן הוא תמיד עמל ופניו זועפים לא כן המובטחים בה' ועל זה היה אומר איוב (סי' ג') למה יתן לעמל אור וחיים למרי נפש הכונה שהיה מתרעם על מי שנתרע מזלו והוא עמל ויגע כל היום ואין להם מנוח לכף רגלם כי אם בלילה שאז נוחים מעמלם וז"א למה יתן לעמל אור שראוי שלמי שהוא עמל שלעולם יהיה לו לילה משום שאז ינוח מה שאין כן למי שהוא מר נפש שטבעו הרע הוא שלעולם נפשו מרה אין חקר לעצבותו תמיד חושב מה ילד ליום מחר שבודאי אלו אינן נוחין כי אם אחר המות משום שאין הבדל להם בין היום והלילה שתמיד מרים הם ולאנשים האלו נאה להם המות וז"א וחיים למרי נפש כלומר אין ראוי שיתן למי שהוא עמל יום כי אם לילה משום שאז ינוח ולא חיים כלל למרי נפש משום שאין עת בחייו להיות שמח ואם כן למה אתה נותן לו חיים שראוי זה שימות וינוח:
מדרש האתמרי · פרק ט׳, ל״ב
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Warsaw, 1901
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך מדרש האתמרי, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.