מדרש האתמרי · פרק ח׳, י״ט

ובזה הבוא נבא לביאור המאמר המוצב בפתיחת הדרוש ר' חייא בר אשי כל עידן דהוה נפל על אפיה הוה אמר הרחמן יצילני מיצה"ר כו' עד דהוה שגירא דביתהו תנורא סליק וקא יתיב בגווה כו' והנה לא הבאתי המאמר הזה לפלפל בו רק להוכיח מכאן שנראה שיכול מי שחטא בעון אשר בעבורו חייב מיתה לקבל עליו יסורין קשים כמות אע"פ שימות בהם אינן בכלל המאבד עצמו לדעת שהרי ר' חייא היה רוצה להשליך עצמו בתוך תנור של אש בעבור מה שעשה ולהמית עצמו וכן בירושלמי דכלאים פ"ט סימן ב' בעובדא דרבי רב נחמן בשם רבי מונא אמר מעשה נסים נעשה באותו היום ערב שבת היה ותלה לון יומא עד שהיה מגיע כל אחד ואחד בביתו וממלא לו הבית של מים ומדליק לו את הנר כיון ששקעה חמה קרא הגבר ואמרו דילמא מחללינן שבתא יצאת בת קול ואמר כל מי שלא נתעצל בהספדו של רבי יהא מבושר שהוא בן העה"ב בר מקצרא כיון ששמע כן סליק לאיגרא וקטל גרמיה ונפקת ברת קלא ואמרת אפילו קצרא ע"כ הרי שהבת קול אמר לבר מההוא כובס משום שמאחר שלא נתעסק בקבורת רבי נמצא שחילל שבת עם מה שעשה מלאכה באותם שעות ששהה השמש ולכן קיבל עונשו ונפל מן הגג שהוא מעין סקילה משום שהמחלל שבת חייב סקילה הוא וכיון שהרג עצמו על עון שעשה נתבשר ע"פ הבת קול שהיה בן העה"ב הרי משמע מכאן שמי שהוא חייב בעבירה וממית עצמו אינו בכלל מאבד עצמו לדעת שאם כן מאחר שזה הכובס הרג עצמו למה נתבשר לעולם הבא ואין להאריך בראיות ממקומות אחרים שהם ידועים: