מדרש האתמרי · פרק ו׳, ט׳

הקטע במלואו, בנוסח המקורי.

עוד יתכן לפרש שבא לרמוז על גודלרשעותם של הרשעים הללו שאע"פ שטבע הרשעים הוא להיות קשה בעיניהם עבירה של ש"ד הרשעים הללו לא כן היו אלא כי רגליהם לרע ירוצו ואם בעוד שהיו הולכים באותו רע נפלה בידם עבירה של ש"ד היו עוזבים העבירה הזאת וממהרין לשפוך דם יותר ממה שהיו ממהרין ורצים לעשות איזה עבירה אף עפ"י שכל אדם אף שיהיה רשע בורח משפיכות דמים:. (א"ה הש"ח ס"ט ברשות מרן הקדוש הרב המחבר ז"ל נלע"ד לומר עם מה שאמרו בשלהי נדרים ההוא נואף דעל לגבי ההיא איתתא אתא גברא סליק נואף איתיב בבבא הוה מחתן תחלי תמן וטעמינון חויא בעא מריה דביתא למיכל מן הנהו תחלי בלא דעתא דאיתתא א"ל ההוא נואף לא תיכול מנהון דטעמינון חויא אמר רבא אינתתיה שריא אם איתא דעבד איסורא ניחא ליה דליכול ולימות דכתיב כי נאפו ודם בידיהם ופריך פשיטא ומשני מהו דתימא איסורא עבד והאי דאמר ליה דניחא ליה דלא לימות בעל ותהוי אינתתיה עלויה מים גנובים ימתקו קמ"ל ע"כ ופי' הרא"ש ז"ל ניחא ליה דליכול ולימות כדי שתהא מצויה אצלו בכל עת ע"כ וז"א כי רגליהם לרע שהוא ג"ע כמ"ש מרן ז"ל ירוצו וכדי שלא תאמר כס"ד דגמרא דלא עבדי ש"ד כי היכי דתהוי גביה מים גנובים ימתקו לאפוקי זה אמר וימהרו לשפוך דם כדי שתהא מצויה אצלו תמיד בכל עת וכמסקנת דש"ס ודוק):
נחלת הכלל · Warsaw, 1901

על המקור הזה

הטקסט מובא מתוך מדרש האתמרי, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.