עי"ל בדחז"ל מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ונמצא שמאין שהיא המחשבה שאין בה תפיסה ממנה יבא עזרי להכריע המשקל כמעשה ממש וזה העזר בא לי מעם ה' שהוא רחמים שעשה עמי חסד לצרף מחשבה וז"א עזרי מעם ה'. עי"ל שידוע שהעיקר הגדול הוא שיעשה אדם מצות ואל יבטח לאכול בזכות אבותיו כדרך אומרם ז"ל אם בר אוריין הוא יבא ואם בר אבהן ולא בר אוריין אש אוכלתו לז"א כשאשא עיני לבטוח בהרים שהם האבות שבזכותם ירחם הקב"ה עלי נמצא שמאין והבל יבא עזרי לפי שאין לי מעשים אלא עזרי מעם ה' בכח מעשים שיש בי זהו הראוי באדם כו'. עי"ל כדחז"ל (יומא דפ"ו ע"ב) הבעל תשובה הזדונות נעשים לו כזכיות וז"א אשא עיני אל ההרים שהם השתי הרים התשובה ות"ת ורואה אני שמקבל ואין שהיו הזדונות יבא עזרי בשובי אל ה' משום שנעשו זכיות וזה העזר והחסד היה לי מעם ה' שברא העולם על החסד וברא התשובה כדי שיתקיימו שמים וארץ. אל יתן למוט רגליך אל ינום שומרך יובן בדחז"ל ע"פ חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך שרגילות הרגלים שלמדם להוליכם שם עד שהיו הולכים מעצמם לז"א אל יתן למוט רגליך כלו' מי שלא יניח למוט אותך להלוך בבית המדרש וכיון שהרגלת אותם להלוך בדבר מצוה הם מעצמם יוליכו לך למצוה אע"פשכונתך להלוך בדבר הרשות וכיון שהרגלת כן אז אל ינום שומרך שהוא הקב"ה לשמורך מכל רע ומכל נזק לבל יקרב באהליך:
מדרש האתמרי · פרק ל׳, ז׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Warsaw, 1901
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך מדרש האתמרי, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.
