מדרש האתמרי · פרק ג׳, ו׳

אמנם נראה לפרש בהיתר אלו הספקות דמרע"ה לא רצה לקרותם ערלים ולכן לא אמר להם בפירוש כל ערל לא יאכל בו שלא להזכיר סרחונם שהיו ערלים ותלה הסרחון והפיסול בעבדים ואמר וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו והם יבינו מעצמן שגם הם היו צריכים למול מאחר שהערלה מעכב האכילה בראותם שהעבדים לא יכלו לאכול על היותם ערלים והם לקחו החלוקה בדרך אחר וסברו שהדבר תלוי בכונה להיותם מכוונים אל המצוה ובעבדים דלא שייך כונה וגם בקטנים צריכים מילה כמו שמפורש במדרש פ' בא שמלו לעבדיהם ולבניהם ולכן עמדו ומלו עבדיהם וגם בניהם בהיותם שוללי הכונות אמנם הם היו יכולים לאכול בהיותם מכוונים אל המצוה בלבד אף שהיו ערלים וכיון שלא הבינו ולא מלו עצמן אז הוכרח לומר להם בפי' כל ערל לא יאכל בו וקראם ערלים אף שבתחלה רצה להסתיר זה הדבור והותר בזה ספק א' וב'. ובהתר ספק ג' י"ל שכיון שהיו אנוסים מסבת הרעב וקרובים לסכנה והיו מוכרחים לאכול הקרבן הוכרחו למול עצמן בלילה והותר בזה ספק ג'. ובהתר ספק ד' י"ל שבהיות שאין המצוה נקראת כי אם על שם גומרה וידוע שגמר מצות המילה היא הפריעה משום דמל ולא פרע כאלו לא מל וגמר הפריעה היא המציצה וההשקאה ולכן בא הי"א לומר שמשה שהיה גדול מכלם היה משקה שהוא תכלית המצוה ואהרן שהיה גדול מיהושע היה פורע ויהושע היה מוהל שהוא תחילת המצוה. אמנם כפי סברא ראשונה היו נותנים יותר מעלה ליהושע ממשה ואיך יעלה על הדעת שמרע"ה היה מניח מלעשות עיקר גודל המצוה והותר ספק ד'. עי"ל שתלוי מחלוקת זה בפלוגתא דאיתא בגמרא אם חולקים כבוד לתלמיד בפני הרב או אין חולקין מ"ד משה היה מוהל סובר כמ"ד חולקין ולכן חלק כבוד ליהושע תלמידו שישקה שהוא תכלית המצוה ומ"ד יהושע היה מוהל סובר כמ"ד אין חולקין. ובהתר ספק ה' שמקשין שמאחר שמלו עצמן איך שואל מי מלן נראה דאין הכרע לומר ממ"ש שכל אחד מל עצמו שמלו ממש בידם את עצמן ולא ע"י אחרים אלא הכונה לומר כל אחד נטל חרבו על ירכו ומל עצמו כלומר ע"י המוהל כדרך שאומרים פלוני מל את בנו והמוהל מל אותו או ד"מ שאומרים המלך נצח המלחמה שבהיות הוא הסבה תולה הדבר בו ג"כ בנ"ז בהיותם הם סבה אע"פ שמשה ואהרן ויהושע מלן תולה בהם המעשה והותר בזה ספק ה' וו'. עי"ל בהתר ספק א' שאם היה אומר להם מיד שימולו לא היו חוששים אח"כ על עבדיהם למלותם כדי למהר לאכול לכן הזהירם תחלה על העבדים: