עוד יש לומר שבהיות שלא היו ישראל יכולים לצאת ממצרים כי אם עד שישלמו לששים רבוא לפי שאין השכינה שורה פחות מששים רבוא דזה היה כונת פרעה הרשע באמרו הבה נתחכמה לו פן ירבה כלומר פן ירבה וישלימו למנין ס' רבוא שאז השכינה עמהם ובהיות כן כי תקראנה מלחמה כו' ועלה מן הארץ בהיות שהשכינה עמהם לעזרה בהיותם ס' רבוא ולכן נתחכמו הרשעים הללו ולא היו מניחים לישראל בלילה לילך לבתיהם כמאמרם ז"ל והטעם כדי למעטם כו' והנשים בראותם כן השתדלו להשלים המנין והיו מסכנות בעצמן והולכות ונזקקות עם בעליהם לסתור מה שבנו המצרים ונמצא זה צדקות גדול בהיותם מסכנות בעצמן להזקקות לבעליהם ביום לעשות דבר שאין חיוב עליהן שלילה ניתן להריון ולא יום כמו שדרשו בפסוקוהלילה אמר הורה גבר כו' וכונתם למהר את הקץ אף שירגיש פרעה ונמצא שהיו מוסרות עצמן להריגה על קדושת השם בהיותן משתדלות בענין הריבוי לעבור על דבר פרעה שהיה מכוון אל המיעוט לזה כוון בעל המאמר לומר שבזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים כו' ומפרש ואזיל היו נזקקות עם בעליהן דזה הוא תכלית כונתו להביא ראיה על צדקותן כדפרישית. הרי מבואר שבזכות נשים צדקניות שהיו מכוונות להרבות הזווג כמו שפירשנו זכו ישראל ליציאת מצרים. גם כן צריך החתן והכלה לכוון בענין הזווג הזה להביא נשמות שבגוף למהר את הקץ אשר עם זה נבאר פירוש נכון בשבעה ברכות אשר תקנו חכמים ז"ל:
מדרש האתמרי · פרק ב׳, ח׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Warsaw, 1901
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך מדרש האתמרי, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.