מדרש האתמרי · פרק י״ח, כ״ד

אך יש להקשות דאיך שייך התרה בשבועתו של הקב"ה מאחר שאין פתח על שבועתו משום שהכל גלוי לפניו משום שענין הפתח הוא שנעלם מהנשבע איזה דבר בשעת שבועתו שאם היה יודע אותו דבר לא היה נשבע ובקב"ה לא שייך זה. אמנם נראה לתרץ עם מה שתי' בעלי התוספות במלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול והקשו שהרי הקב"ה שהוא מלך ומוחל וי"ל דשאני הקב"ה שהוא מלך על כל העולם ואם לא היה מוחל היה מחריב העולם והכונה לתרץ דזיל בתר טעמא תלמיד חכם שמחל כבודומחול משום שהתורה והגדולה שיש לו הוא מעצמו אבל המלך אין לו רשות למחול שהמלוכה אינה שלו. נמצא שאם המלך היה המלוכה מעצמו היה לו רשות למחול וא"כ הקב"ה מוחל בהיות המלוכה מעצמו שלא קיבלה מאחר ח"ו כדכתיב כי לה' המלוכה באופן כפי תירוץ התוס' נוכל לתרץ מה שהקשינו דאיך שייך התרה בהקב"ה מאחר שאין פתח אלא דשאני הקב"ה יכול להתיר שבועתו אעפ"י שאין פתח לשבועתו משום שאם לא יתיר יחריב העולם וא"ת אעיקרא דדינא פירכא דמאחר שהכל גלוי לפניו ויודע שסוף סוף צריך לעשות התרה לזאת השבועה א"כ למה נשבע שאעפ"י שהאדם בעל בחירה ונשבע על הרעה בעבור עונותיו אבל סוף סוף יודע שעתידין לחזור ואין ידיעתו מכרעת כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (בפ"ה מה' תשובה ובח' פרקים שלו פ"ח עי"ש) אלא י"ל שמה שנשבע הוא כדי להטיל הכעס עם השבועה כדרך שפירשו המפרשים ז"ל בפסוק וינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו שהטעם שוינחם ה' על הרעה ולא עשה והתיר על שבועתו וכדחז"ל שנתעטף הקב"ה ומשה התיר לו מסבת שדבר לעשות לעמו ומסבה שנשבע לכלותם הטיל הכעס עם מה שנשבע עי"ל שנשבע כדי להפחיד העולם כדי שיחזרו בתשובה מיד מאימת השבועה. עי"ל כיון שהקב"ה יודע העתידות משעה שנשבע נשבע עד זמן פלוני ולא עוד שיודע שאז ישראל טובים וראוים לגאולה ובהיות כן אין צריך פתח לשבועתו ולסיים בכי טוב בענין נחמה וישועה אפרש פסוק רצית ה' ארצך שבת שבית יעקב מזקנים אתבונן שפירשו בפסוק ציון במשפט תפדה משום (שלא) שבשביל ישראל הטיל כעסו עליו ולכן בדין ובמשפט תפדה אבל ושביה שהם ישראל יהיה חזרתם לארצם בצדקה לזה אמר כאן לפי שרצית ה' ארצך בעבור שלא חטאה זהו יגרום ששבת שבית יעקב. עי"ל שדרך גבור אחד שמציל איש מיד מכהו לא בשביל אהבתו של זה מציל אותו כי אם להראות תוקפו וגבורתו אמנם הקב"ה אינו כן רצית ה' ארצך ושבת שבות בעבור אהבתך עם יעקב אהובך ודוק: