מדרש האתמרי · פרק י״ד, ל׳

ובזה נבין מאמר חז"ל בבא בתרא פ"א (ד"ט ע"ב) אמר רבי יהושע בן לוי כל הרגיל לעשות צדקה הויין לו בנים בעלי חכמה בעלי עושר בעלי אגדה בעלי חכמה דכתיב ימצא חיים בעלי עושר דכתיב צדקה בעלי אגדה דכתיב וכבור וכתיב כבוד חכמים ינחלו ויש לדקדק דאיך הוא מדה כנגד מדה דבשלמא בעלי עושר ניחא שכיון שנתן צדקה הקב"ה מזמין לו מעות כדי שיעשה צדקה אמנם בעלי אגדה ובעצי חכמה מה שייכות יש עם הצדקה אמנם יובן עם האמור שהעני תמיד יושב בדאגה על רוע מזלות וחסרונו וידוע שאין החכמה נמצאת במי שהוא דואג ולכן זה שנתן לו ושמחו מידה כנגד מידה נותן לו הקב"ה בנים בעלי חכמה גם במה שנתן כבוד בהיות עכשיו מצויין מעות בידו וכלם מכבדים אותו משום שכל אחי רש שנאהו לכן מדה כנגד מדה נותן לו בנים בעלי אנדה שלבעלי אגדה כולן מחבבים ומכבדים אותן ולכן תלה האגדה בכבוד דכתיב וכבוד כו' ומעשה רבי אבהו יוכיח שדרש אגדה והלכו כל העולם אצלו (סוטה ד"מ ע"א). ועל מה שהביא ראיה לחכמה מדכתיב ימצא חיים דמה ראיה יש מזה י"ל דמצינו דכתיב שהחכמה תחיה את בעליה ונמצא החיים תלוים בחכמה וכיון שאמר כאן ימצא חיים אינו אלא כי אם שיזכה לחכמה כדי למצוא חיים ואחר כך ראיתי לרש"י ז"ל שהרגיש בזה ופי' וז"ל ימצא חיים וכתיב גבי חכמה כי מוצאי מצא חיים: