ונראה לומר שבהיות שהאל יתברך אע"פ שהוא גאה לו נאה הגאוה שהוא גבוה על גבוהים ישתבח שמו כדכתיב ה' מלך גאות לבש לא מפני הגאוה משך עצמו מהיות חנון ורחום וצדיק חונן מרחם דלים לכן נאה לו הגאוה ואדרבא לפרסם ענותנותו שאע"פ שהוא במדת הגאוה עושה חסד תמיד עם בריותיו השפלים אמנם אם תהיה הגאוה מותרת לאדם היא סבה גורמת שלא יהיה חנון ורחום וצדיק כהקב"ה משום שהגאוה מחייב בביטול אלה הדברים משום שאדם הגאה אינו מחייבו הגאוה שישפיל עצמו לשוות עצמו לדבר על לב הנדכאים ולחונן להם שאם יעשה כן נמצא שאינו גאה באופן שאין דבר מציאות באדם שיוכל להמצא בו מדת הגאוה ושאר המדות חנון כגון חנון כו' משום דהם שתים דסתרן הדדי משא"כ בהקב"ה אמנם הגאוה באדם מבטל ממנו שאר המדות חנון ורחום וצדיק:
מדרש האתמרי · פרק י׳, ט׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Warsaw, 1901
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך מדרש האתמרי, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.