מדרש האתמרי · פרק י׳, נ׳

עי"ל ונקדים קודם מאמר רז"ל שהצדיקים מחבבים ממונם יותר מגופם לפי שאין פושטים ידיהם בגזל וקשה על איוב שבהיות ותרן כאומרם ז"ל וסר מרע שהיה ותרן בממונו אפשר שהיה פושט ידו בגזל ח"ו. אמנם התשובה דזיל בתר טעמא שהטעם שממונם חביב עליהם לפי שטרחו בהם להרויח אבל איוב ואברהם אבינו ע"ה היו ותרנים הרבה כאומרם ז"ל גבי אברהם וישכם אברהם בבקר מכאן שאנשי ביתו של אברהם וותרנים היו בעבור שיצאו מן הכלל והם היו מקור הברכות וכל הנוטל פרוטה מהם מתברך וכ"ש להם באופן שהיו ברום מדרגת ההצלחות והיה להם הממון בנקל כו' לזה אמר איש היה גו' תם וישר וירא אלהים אע"פ שהיה סר מרע שהיה וותרן כמו שדרש רבי חלפתא ועכשיו מפרש שמאחר שהיה צדיק איך היה וותרן שנראה שהיה פושט ידו בגזל ותי' ויהי מקנהו לרמוז על הצלחתו, ויולדו לו שבעה בנים ושלש בנות בתחילת העיון ראיתי לפרש באומרו ויולדו לו שמלת לו בא לרמוז שבזכותו דוקא זכה לבנים ולממון ולא בזכות אשתו בהיותה בלתי הגונה כשם שמוכיח בסוף הענין שא"ל ברך אלהים גו' אמנם בהיותה דינה בת יעקב אני חוזר מהדרשא ואפרש באופן אחר אמר לו לרמוז שהוא היה גורם בלדת הבנים בהיותם זכרים או נקבות שכשהיה רוצה שיהיה זכר היה בועל ושונה כאומר' ז"ל יבעול וישנה וכשהיה רוצה שתהיה נקבה לא היה עושה כן באופן שהוא היה סיבה לזכר או לנקבה ולרמוז לזה אמר ויולדו לו ודוק עי"ל בדחז"לאשה מזרעת תחילה יולדת זכר ולזה אמר ויולדו לו כלומר הוא גרם היות ז' בנים וג' בנות שאם לא היה מקדים להזריע היו כלם זכרים בלי שום נקבה עי"ל אמר ויולדו לו כלומר לו בדומים לו הבנים והבנות היו יראים מאלהים מרחקים עצמם מן הרע וטעם המשתה שהיו עושים בכל יום כונתם היתה לש"ש להיותם לעולם יחד ולא יתפזרו א' הנה ואחד הנה ויבואו לידי חטא לזנות באחרים אמנם בהיותם שבת אחים גם יחד לא היו יראים מזה לפי שאין היצר תקיף לזנות איש באחיו או באחותו כדחז"ל: